שרון הלוי, רעייתו של הרמטכ"ל הפורש הרצי הלוי, מלווה אותו כבר עשרות שנים בדרכו הצבאית. במהלך כהונתו בתפקיד היא ביקרה לוחמים שנפצעו ומשפחות שכולות. כעת, אחרי שבעלה הודיע על פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל ומצה"ל, מספרים לוחמים על פגישותיהם עימה.
רעייתו של הלוי ביום כניסתו לתפקיד
(באדיבות כתב חדשות 13 אור הלר)
סרן במיל' יהודה ולד מגוש עציון, מנכ"ל מפלגת הציונות הדתית, השלים מאז שפרצה המלחמה 230 ימי מילואים בתפקידו כלוחם בחטיבה 55. הוא סיפר ל-ynet: "אין לי היכרות אישית איתה, אבל בתור מי שמילא מאות ימי מילואים, אני מכיר את המחיר שהאישה והמשפחה שנשארות בבית משלמות. שרון משלמת את המחיר הזה במשך 40 שנים - והיא ראויה להערכה על כך. בלי אישה שעומדת מאחוריו ודוחפת אותו קדימה, הוא לא יכול היה לתת את כל שנותיו למען המדינה. זה ראוי להצדעה".
ולד שיקף את פועלו במסגרת תפקידו לעודד את החלפת השדרה הפיקודית בצה"ל, ושיתף: "כמפלגה, הובלנו את החלפת חלק מפיקוד צה"ל, והייתה לנו ביקורת לא פשוטה על הרמטכ"ל עצמו. גם אם יש ביקורת ואי-הסכמות, ואנחנו מאמינים בצורך להחליף את הצמרת הביטחונית של צה"ל, יש לנו הערכה עצומה והכרה במחירים הכבדים שמשלמות המשפחות של המשרתים בצבא לאורך תקופה כל כך ארוכה. צריך לדעת להוקיר תודה ולהודות גם לאלו שבזכותם היו מפקדים שהובילו את הלוחמים לקרב".
כחודשיים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ב-13 בדצמבר 2023, שיתף פרופ' יצחק קרייס, מנהל בית החולים שיבא, אודות פועלה של שרון, באירוע בנוכחותו של בעלה. "בזמן שאתה פה, יש לך הרבה אוגדות עובדות, פיקודים, חיילים. אבל יש פה חיילת אחת, שלך, שקוראים לה שרון הלוי", אמר, והוסיף בהלצה: "אני לא יודע באיזו דרגה היא, בקבע או במילואים".
הרמטכ"ל הפורש השיב: "בדרגה גבוהה משלי", וקרייס הוסיף: "היא מלווה אותנו מהיום הראשון ללחימה. אחד-אחד, פצוע-פצוע, משפחה-משפחה, טלפונים כל יום. זו תופעה מדהימה. בודקת ושואלת, שמחה ועצובה, ומלווה את המשפחות. עם ישראל לא יודע ולא מכיר את זה, עושה הכול בפרופיל נמוך. זה המקום שלי להודות לך. אין לך מושג כמה זה חשוב, הסיוע והתמיכה שלך".
מבין החיילים הרבים שזכו לביקורה של שרון, ישנו דור מירון (36) מחיפה, נשוי לדנה ואבא של רון (2.5) ושיר (8 ימים). דור שירת לאורך 171 ימים במילואים בתפקידו כלוחם בגדוד 9215 בחטיבה 205, עד שנפצע ב-5 באוגוסט 2024 בעקבות פיצוץ מטען בחאן יונס.
על פציעתו שיתף: "במסגרת משימת טיהור בתים, מטען שהופעל מרחוק התפוצץ, והיה בדיעבד חלק מזירת מטענים מאוד גדולה באזור. אני, שהייתי המ"כ וחמישה חיילים שלי נפצענו - ארבעה מאיתנו במצב קשה, שניים בינוני. חטפתי רסיסים בבטן ובברך, פוניתי לבית החולים שיבא במצב קשה. מאז ועד היום עברתי שלושה ניתוחים - שני ניתוחי חירום אחרי שנקלטתי לבית החולים, וניתוח נוסף מאוחר יותר לקיבוע הרגל. את תקופת השיקום סיימתי כעבור ארבעה חודשים. עד היום אני בשיקום יום ומקפיד על טיפולים".
את שרון הוא פגש שלוש פעמים. בפעם הראשונה היא הגיעה לבקר אותו כשעוד היה באשפוז ולא הצליח כל כך לתקשר. לאחר מכן, מירון פגש בה שוב כשהגיעה לבקר חבר לחדר בית החולים או במחלקה. "היא ניגשת אחד-אחד, יושבת איתו, מנסה ללמוד על מקרה הפציעה ובעיקר להקשיב. במקרה שלי, לא כל כך הייתי במצב לתקשר. היא ישבה בחדר ואמא שלי דיברה איתה, תמכה בה והייתה לאוזן קשבת".
"ממה שאני שמעתי גם מחברים היא ביקרה את כל החיילים שנפצעו במלחמה, בטוח את אלו שהיו בסורוקה ושיבא. כל מי שפגשתי בשיקום שיתף שהגיעה גם אליו. מגיעה ללא צלם, איש תקשורת, אף מלווה. בצניעות, עם רוח וכוונה טובה. לשאול לשלומנו, להתעניין, לבדוק אם יש לה דרך לסייע, לתת כתף", הוסיף.
אורלי מירון מבית אריה, אמו של דור, שיתפה: "כששרון הגיעה דור היה ממש אחרי האירוע, עוד בחדר טראומה. לא זיהיתי אותה, עד שלא אמרו לי מי היא. היא שאלה לשלומי, על מצבו של דור, הייתה קשובה. הייתה לפני הכול בן אדם. מרגשת ביכולת ההקשבה שלה. אחרי הביקור אצל דור היא המשיכה בביקור לוחמים נוספים. זה מה שהיא עושה, מבקרת פצועים ומנחמת משפחות שכולות".
לידייה של שרון, סיפרה אורלי, צמידים רבים שמגיעים עד למרפקים, המוקדשים לזכרם של חללים. "היא אוספת אותם ולא יכולה להיפרד מהם, שומרת את כולם על ידייה. אני מניחה שזה לא קל, תחושת המחויבות והאחריות שהיא נושאת איתה", ציינה.
"שיתפתי אותה שהיא ריגשה אותי מאוד, והיא הסבירה לי שהיא מרגישה מחויבת לאנשים", הסבירה מירון. "היה לי מאוד חשוב לחזק גם אותה ואת הרצי. הרגשתי שיש להם הרבה על הכתפיים. הם זוג כל כך אנושי, אנשים שמסתכלים בגובה העיניים".
לאלי סגל (35) מגוש עציון, שנשוי לאלישבע, שלושה ילדים - ניתאי (5) והתאומים (4) מיטל ורונן. גם סגל נפגע בתקרית שבה נפצע דור בחודש באוגוסט. בן דודו של אלי, חיים כצמן, נרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ חולית. ב-16 בינואר 2024 נהרג בן דוד נוסף שלו, רס"ר במיל' זכריה פסח הבר, שלחם בחטיבה 14.
"כששרון הגיעה לבקר אותי הייתי מורדם ומונשם", סיפר. "בשיחה שנוצרה עם אמא שלי הסתבר שהיא הגיעה גם לביקור במהלך השבעה של בן דודי זכריה ז"ל, וגם שהכירה את אמא של חיים ז"ל. יש לה זיכרון מדהים, היא זוכרת כל אחד שהיא ביקרה. ההורים שלי ואשתי מאוד התרשמו ממנה. זה חימם להם את הלב שהיא הגיעה בתקופה הקשה הזו".
פעם נוספת כשהגיעה לבקרו, כחודש לאחר מכן, אלי כבר היה ביומו האחרון במחלקת האשפוז. "היא הייתה ממש שמחה לראות שהמצב שלי השתפר, כבר לא על כיסא גלגלים", אמר סגל. "דיברנו והיא שאלה על אשתי ועל הילדים. שיחה מאוד נעימה, נראה שהיא באמת מתעניינת, מאוד אותנטית. כשביקשתי להצטלם איתה היא ביקשה שלא אפיץ או אפרסם את הצילום. היא הגיעה לבדה, בלי צוות צלמים ומלווים שהיו איתה. לאנשים בסביבה לא היה מושג מי היא אם היא לא הציגה את עצמה. זה היה מפגש מאוד מרגש עבורי. אני מעריך את זה שהיא טורחת להסתובב בין הפצועים ובאמת קשובה להם".
ורדה ואיתן מורל שכלו את בנם, סמ"ר מעוז מורל, שנפצע באורח אנוש בקרב בחאן יונס ונפטר מפצעיו ב-19 בפברואר 2024. לפני כחודש, ב-23 בדצמבר, ביקרה שרון את בני הזוג בביתם בטלמון. "זה מה שהיא עושה עכשיו, מחלקת את הזמן שלה בין משפחות שכולות לביקור פצועים בבית חולים", שיתף איתן.
לדבריו, "היא שיתפה אותנו שביקרה ביותר מ-400 בתים של משפחות שכולות. היא מבקשת ממשפחות להגיע, ומי שלא מעוניין בביקור שלה - היא כמובן לא מגיעה. היא אמרה שהיא בהתחלה הייתה מגיעה לשבעה, אבל הבינה שזה לא הזמן ועדיף להגיע יותר מאוחר, וזה נכון גם לדעתנו".
על השיחה עימה אמר: "שרון ישבה איתנו לשיחה נעימה שארכה שעה וחצי. סיפרנו לה על מעוז, יש לנו המון מה לומר עליו. אנחנו שמחים לשתף אנשים על האישיות שלו, על מי שהיה". ורדה הוסיפה: "היא אישה אצילית, באה כדי לשמוע. היא מסתובבת עם צמידים על ידייה לזכרם של חללים, יש לה עשרות על כל יד. כל שם שאמרנו, של חלל או פצוע - היא הכירה וידעה. הפוליטיקה לא משנה לנו. מי שרוצה לשמוע על הבן שלנו שנהרג במטרה להגן על כולנו - נשמח מאוד לספר עליו".
בני הזוג נזכרו בביקור נוסף שריגש אותם, במיוחד במהלך השבעה על בנם. "בשבעה הגיעו אלפי אנשים. באחד הימים, ניגשנו לגברת מבוגרת שישבה לבדה ושאלנו לשמה. זו הייתה אמו של האלוף דן גולדפוס", סיפרו. כששאלו אותה איך הגיעה כך לבדה, היא השיבה להם בפליאה: "פקוד של הבן שלי נפל ואני לא אגיע לשבעה?!". מאז השניים מספרים שמדי שבת היא מברכת אותם לשבת שלום. מעשייה, כך אומרים, מזכירים את פועלה של שרון הלוי.
