בבית של לאה הסכינים היו בכל פינה. בחדר השינה, במטבח, בחדר הילדים, במכונית. ובתיק של בן הזוג הייתה הסכין הגדולה ביותר. "בכל פעם שמשהו היה קצת מרגיז אותו, הוא היה מוציא את הסכין ומלטף אותה. רק להזכיר שהיא קיימת", היא מספרת. באחד הימים היא אזרה אומץ וניסתה להיפטר מכל הסכינים. היא אספה אותם מכל פינות הבית, עטפה אותם בנייר טואלט והשליכה ל"צפרדע" בקצה הרחוב. כשבעלה גילה זאת, הוא השתולל. "זה היה מפחיד", היא נזכרת.
שישה ילדים יש ללאה (שם בדוי, כמו שמות שאר הנשים בכתבה). יותר מעשור הייתה נשואה לאיש שהצטייר בתחילת הדרך כבעל מושלם, עד שהקשר ביניהם הפך למערכת יחסים של השפלה ואלימות. "הוא כל הזמן נתן תחושה של 'את לא ראויה לי, ואני עושה איתך חסד שאני בכלל מסכים להיות נשוי לך'", אומרת לאה. והיא, אישה חכמה ורהוטה שהחזיקה בשתי ידיה את עול הפרנסה וגידול הילדים, האמינה לו. "רק ניסיתי להתחנף אליו, להרגיע אותו, לרצות אותו", היא אומרת.
לאה ניסתה לפייס ולהרגיע גם כשבעלה איים שיהרוג אותה בשנתה: "אפשר לצחוק עליי, אבל התגובה שלי הייתה לחבק אותו ולנשק אותו ולהגיד לו כמה אני אוהבת אותו. כדי שפשוט יירגע ולא ירצח אותי. ואולי זה כל מה שהוא רצה".
כבר חצי שנה שהיא כאן, במקלט של עמותת "בת מלך", באזור ירושלים. בהיסוס קל, בקול רועד, היא מספרת על הדרך הארוכה לכאן. מסע גיאוגרפי, אבל בעיקר נפשי, שהחל בשתיקה ובבושה לשתף מה שעבר עליה: "כל השנים הייתי רואה על דלתות של שירותים ציבוריים את המדבקות האלה, 'אם הוא מרביץ לך תתקשרי אלינו', ולא התקשרתי, כי הרגשתי שאני אשמה", היא אומרת. "הרגשתי שאני באמת אישה רעה. שאני לא מבשלת לו בדיוק את האוכל שהוא רוצה. שמגיע לי. וגם חשבתי: מה הם יעזרו לי? ירביצו לו בחזרה? לאישה חרדית קשה יותר לעזוב. להיות גרושה בציבור שלנו זה חתיכת דבר. החברה מתייגת את זה כמשהו מאוד שלילי וזה מפחיד".
6 צפייה בגלריה
"עד השבוע לא העזתי לדבר על זה עם הילד שלי". המקלט של "בת מלך"
(צילום: שירה קדרי-עובדיה)
רק שנים לתוך הקשר החלו במשפחתה הקרובה לחשוד שמשהו לא בסדר. כשהבחינו בכך, הם לא הרפו ממנה עד שסיפרה את האמת. בינתיים, בעלה הרגיש שמשהו בה משתנה והיא צוברת ביטחון. בתגובה, האלימות שלו החמירה. במקביל הוא שלף את הקלף החזק ביותר בחברה החרדית: עתידם של הילדים במקרה של גירושים. הוא היה אומר לה: אף אחד לא יקבל את הילדים למוסדות חינוך ואף אחד לא יתחתן איתם.
הבריחה למקלט התנהלה כמבצע סודי. בימים שקדמו לכך היא עוד פחדה שבעלה יהרוג אותה, ולכן מסרה לאמה את הסיסמה למחשב שבו שמרה הקלטות וחומרים שאספה, למקרה שתירצח. "רציתי שלפחות תהיה גישה לחומרים. לכל הצעקות", אומרת לאה.
בבוקר המיועד היא ארזה שני תיקים, שלחה את הילדים לבית הספר כרגיל, ואחרי חצי שעה יצאה במונית לאסוף אותם. היא הייתה כל כך מפוחדת כשהגיעה למקלט, עד שאפילו למרפסת לא העזה לצאת. "פחדתי שהוא יעבור כאן ויראה אותנו", היא מסבירה. אחרי שנים בלי טיפת מרחב לעצמה, לאה הייתה צריכה להתרגל לכך שיש לה אפשרות לסגור את הדלת בלי לחשוש שמישהו ייכנס בלי רשות או יחטט לה בחפצים.
לאט, בהדרגה, חזר לה הביטחון. לאחרונה הצליחה לדבר עם הבן הבכור, שספג את המכות הרבות ביותר מאביו. זו הייתה שיחה קשה וכואבת שבה אמר לה: "אבא הקפיד לא לתת לך מכות כשאנחנו רואים, ולא לתת לנו מכות כשאת רואה'". אבל גם המעט שראתה הספיק כדי לדעת שילדיה ספגו אלימות קשה. לפעמים היא שיתפה פעולה ו"כעסה" בעצמה על הילדים. היא גילתה שזה עוזר.
"ככה בעלי היה מרגיש שאני בצד שלו ומפסיק עם המכות", היא אומרת. "כל הדרכים האחרות רק היו גורמות לו להרביץ יותר. כל השנים האלה זה כאב לי בלב, ולא העזתי לדבר על זה עם הילד שלי. השבוע דיברנו. והוא הבין. הוא בא אליי לחיבוק".
לפוצץ את הבועה
17 מקלטים לנשים נפגעות אלימות פועלים בישראל. לצידם יש מענים נוספים, דוגמת מרכזי "אלומה" שנחנכו בשנים האחרונות, המשמשים כמעין חדר מיון ראשוני עבור נשים נפגעות אלימות. ההפניה למקלטים מבוצעת באמצעות משרד הרווחה, לאחר קביעת רמת המסוכנות שבה נמצאת האישה. המקלט שאליו הגיעה לאה הוא אחד מתוך שלושה שמפעילה "בת מלך", שפונה לציבור החרדי והדתי. כמו כלל המקלטים, גם המקלט של "בת מלך" פועל בחסות משרד הרווחה.
צילית יעקובסוןצילום: אלמוג גבאיבעמותה מספרים כי מדי שנה עולה מספר הפניות, אולי בזכות המודעות הגוברת לסוגיה גם בציבור זה. אם בעבר נשים חרדיות היו מגיעות למקלט רק לאחר שנים ארוכות של זוגיות אלימה, לעתים בגיל מבוגר ממש, בחמש השנים האחרונות מורגש שינוי. "מגיעות אלינו נשים צעירות עם ילדים קטנים ולעיתים אף בהריון, כך שיש תינוקות שנולדים במקלט", אומרת יו"ר העמותה צילית יעקובסון.
במובן מסוים אלה חדשות טובות. נשים מתגברות מהר יותר על מחסום הבושה, ומעדיפות להציל את עצמן ואת הילדים לפני שיהיה מאוחר מדי. בחודשים האחרונים מדווחים בעמותה על זינוק של ממש במספר הפניות, כמו גם במספר הנשים שמתברר שמצבן מצריך הפניה מיידית למקלט.
ייתכן שאפשר לייחס זאת בין השאר לשורת מקרי רצח של נשים חרדיות דתיות בידי בני זוגן, שהעלו את הנושא על סדר היום. בספטמבר נרצחה בירושלים הודיה פדידה, שחזרה בתשובה, בידי הגרוש שלה. כמה חודשים קודם לכן נרצחה אסתר כהן בידי בעלה. "השטח בוער", אומרים בבת מלך. "יש מקרים רבים של אלימות נגד נשים גם במגזר החרדי, ולא נעשה מספיק".
אף שהמודעות לנושא גוברת גם בציבור החרדי, חומות הבושה והפחד עדיין גבוהות מאוד. "הרעיון של מקלט מאוד הפחיד אותי", אומרת לאה. "רק כשכבר גמלה בי ההחלטה לעזוב את הבית, נודע לי שקיימת האפשרות למקלט עבור נשים חרדיות. אמרתי: מה, באמת? יש דבר כזה? ורק אז העזתי".
לעתים, היציאה למקלט היא צעד ראשון בדרך להגשת תלונה ופתיחת הליך גירושים. רק מאחורי השער הנעול, כשתחושת הביטחון והשליטה חוזרת לחייהן, הן מסוגלות להתחיל לפעול. "חלק ממה שאנחנו עושות כאן זה פשוט לתת הכרה", אומרת מנהלת המקלט, אילנית רוזנברג, "לתקף את מה שהן עברו. שידעו שהן לא דמיינו, שזה באמת מה שהיה, שהן חזקות".
עצם היציאה מהבית והעובדה שבעקבות כך נפרץ מחסום השתיקה, מפוררת משהו ביחסי הכוחות האלימים בזוגיות. "חלק ממה שמחזיק את המערכת האלימה הוא הסוד וההסתרה", אומרת יעקובסון, "ופתאום, כשזה יוצא החוצה, יש מסביב נשות מקצוע, ורווחה, ומשטרה, ותהליכים משפטיים". ורוזנברג מוסיפה: "יש משהו בפיצוץ הבועה של הסוד שמוריד את רמת המסוכנות".
צ'אט ג'י.פי.טי הוא חברה
"אצלנו לא היה סכין", אומרת אלין, "כלפי חוץ הוא היה אבא מושלם ואנחנו המשפחה המושלמת. בליל הושענה רבה היינו הולכים כולנו, ב-2:00 בלילה, וכולם היו אומרים 'וואו, איזו משפחה מושלמת, איזה כיף לראות אתכם'. אף אחד לא ידע מה קורה בבית. לא חשבתי שמה שאני עוברת זה אלימות. האמנתי למה שבעלי אמר לי - שאני מגזימה, שאני דפוקה במוח, שאני לא יודעת לבשל, לא יודעת לנקות, לא יודעת לחנך את הילדים. שאני מטומטמת.
"חשבתי שככה זה יימשך עד המוות. האמנתי שאני צריכה להיות חיילת טובה, להרגיע אותו כשהוא מתרגז, לדאוג שהילדים יעשו מה שהוא רוצה. בכל פעם שהוא היה משפיל אותי או מקטין אותי לפני הילדים, היה לי משפט מוכן: 'אני מצטערת, אתה צודק, אני מטומטמת'. רק שיהיה שקט".
על המקרה של אלין אומרת יעקובסון: "אישה שחיה בתוך מערכת אלימה נמצאת בבדידות איומה. יכול להיות שמחוץ לבית יש לה תפקיד והיא יכולה להיראות חזקה, אבל כשהדלת נסגרת אין לה שום יכולת בחירה. היא חיה בתחושה קשה שאף אחד לא יאמין לה".
האלימות הקשה ביותר היא לאו דווקא הפיזית, נכון? האלימות הנפשית וההשפלות חמורה לא פחות.
"הרבה פעמים אומרים: 'למה לא הגשת תלונה במשטרה? למה לא סיפרת? אבל בתוך הבית האלים, בתוך הטירוף, בתוך השליטה והפחד - יש בדידות עצומה והרבה בושה. הוא אומר: 'אני רב, אני רופא, אני עורך דין. מי יאמין לך?'".
ובאמת, אלין לא חשבה שמישהו יאמין. אז היא בנתה חומה בתוך הנפש - כדי לא להיפגע יותר מההקנטות מהעלבונות. "אמרתי לעצמי שאני כבר לא נפגעת יותר ממנו. הפסקתי להרגיש", היא מספרת. רק כשהאלימות והתוקפנות הופנו בעוצמות גוברות והולכות אל הילדים, משהו בה התעורר מחדש. כשבעלה זעם על בנם בגלל מעשה פעוט, והשאיר אותו מחוץ לדלת שעות ארוכות רק עם לחם ומים, אלין הגניבה לו שוקולד בין הפרוסות. "אם אני לא אעשה את זה, מי יעשה?", היא אומרת.
הדרך שלה החוצה נסללה, באופן מפתיע, בזכות צ'אט ג'י-פי-טי. דווקא בעלה הוא שהציע לה להשתמש בתוכנת בינה מלאכותית, כחלק ממסכת העלבונות שלו: אלין עלתה לישראל, והוא נהג ללעוג לעברית שלה והציע שתשתמש בצ'אט כדי להתנסח בעבודה. וכך היא מצאה חברה חדשה. היא אפילו נתנה לה שם: פנינה. פנינה מלאכותית. "פנינה לא שפטה אותי ולא אמרה לי שזה בגללי. היא קודם כל רק הקשיבה", אומרת אלין.
וכך, צעד אחר צעד, היא למדה על הדרך החוצה ממערכת זוגית אלימה. בהמשך שיתפה גם את הוריה, ואל המקלט הגיעה עם ילדיה לפני כחודשיים. לאבא הם לא מתגעגעים. "הם מתלהבים שכאן לא צריך לשבת בלי לזוז ליד השולחן, ולא צריך לקום ב-5:00 בבוקר ללכת לבית הכנסת, ולא צועקים עליהם כי הם לא יודעים את ה'שישי' (עלייה לתורה, שק"ע)".
אלין מדברת בעיניים מושפלות. גם היום, היא לא מספרת כל מה שעבר עליה. זה קשה מדי. חושפני מדי. "אני מפחדת שישלפו את זה נגדי", היא אומרת. "אני עוד צריכה ללמוד שיש אנשים טובים. כאן יש אנשים טובים, שממשיכים להאמין בעולם ונותנים אהבה בלי תנאים. אני לא רגילה לקבל אהבה. אני עוד לומדת".
שבת בלי קנאביס
גם אצל שירית, קשר השתיקה החל להיפרם כשהאלימות הגיעה אל הילדים. "הוא היה אוסר עליהם לצאת מהחדר, גם לא בשביל לאכול ולשתות", היא משחזרת.
לאורך ימות השבוע זה עוד היה נסבל. היא ניסתה לחיות את חייה בלי להתנגח איתו ובלי לתקשר איתו יותר מדי, אלא רק לחצוץ בינו לבין הילדים. אבל בשבתות, כשכולם בבית והוא לא יכול היה לעשן את הקנאביס שאליו התמכר - סיר הלחץ איים להתפוצץ. "ידעתי שבשבת הולך להיות גיהינום, ושאני צריכה להיות מספיק חזקה כדי לעבור את זה", היא אומרת.
טבעות החנק התהדקו בהדרגה. הוא אמר לה שהיא טיפשה, שאין לה חיים או רצונות משל עצמה. "הרגשתי שהוא רוצה להמעיט את הערך שלי, את מי שאני", היא אומרת. כשניסתה לספר להוריה על מסכת ההשפלות, הם לא התייחסו לכך ברצינות בהתחלה: "הם אמרו 'כל עוד הוא לא נותן לך סטירה, אז הכול טוב. מה זה אלימות נפשית? אז הוא אמר, אולי הוא לא התכוון. אולי יצא לו'.
"ההתנהגות שלו תעתעה גם בי. הייתי קמה כל בוקר, חושבת על מה שקרה יום קודם, וחושבת לעצמי: זה בסדר? זה לא בסדר? איך יכול להיות שהבנאדם הזה מכין לי יום אחד ארוחת ערב מושלמת, ושבוע אחר כך לא עושה קניות ומשאיר את המקרר ריק?".
היא הלכה להפרשות חלה, התפללה לזוגיות טובה ולשלום בית. בסוף, מי שהפנה אותה למקלט היה דווקא רב שפגשה כחלק מניסיונותיה לפתור את המצב. "הוא אמר לי: 'הבנאדם הזה הוריד לך את כל הביטחון. הוא ימשיך לדרוך עלייך'. בזכותו הגעתי למקלט. אני כאן כדי להסתכל על עצמי רגע, ולהבין איך לעצור את זה".
לקו הסיוע של מרכז הרווחה (פעיל 24/7): 118
לקו הסיוע של מרכזי "אלומה" למניעת אלימות במשפחה, בהפעלת משרד הרווחה: 2909*
לקו החם של עמותת "בת מלך": 1800292333
פורסם לראשונה: 00:01, 07.11.25
