אם בבוקר 28 באוקטובר יטענו שהבחירות נגנבו, יש מצב שהטענה לא תיפול על קרקע ריקה. אחרי הכל, היגיון הפוסט-אמת כבר פועל: עובדות לא נעלמות אך הן מאבדות את כוחן מול אמונותינו. נתון נחשב לאמין פחות על פי הדרך שבה הושג ויותר על פי התאמתו לאמונה מוקדמת ועל פי יחסנו לגוף שפרסם אותו.
בנימין נתניהו ורעייתו שרה מצביעים בירושלים בחירות 2022
(צילום: AP)
כך נוצר היפוך של סדר האמת: במקום שהנתונים יעצבו את המסקנה, המסקנה קובעת אילו נתונים ייחשבו אמינים. סקר שתואם את תחושתנו הוא "הוכחה"; אם הוא סותר אותה הוא מוטה, מגויס, "פוליטי". הסקר אינו מערער את האמונה המוקדמת אלא מעניק לה מראית עין אמפירית: "עובדה, תראו בסקרים". אבל מה יקרה אם תוצאות הבחירות לא יתאימו ל"עובדות" שהסקרים כבר קיבעו? כאשר אין הסכמה על העובדות עוד לפני הבחירות, קשה לצפות שתוצאותיהן יתקבלו כעובדה ביום שאחריהן. בסביבת נתניהו, רק תוצאה אחת יכולה להיחשב אמיתית, והסקרים הרי תומכים בה. מדוע שתומכיו יאמינו לספירת הקולות אם יתברר שאין לו רוב?
התשתית התודעתית הזאת נשענת על פיצול הציבור לעולמות מידע נפרדים, שלכל אחד מהם "עובדות" ומקורות סמכות משלו. תיבות תהודה מגבשות סביבן "קהילות אמון" על בסיס פחד, כעס, איום או שייכות. מקורות התואמים את תפיסתן זוכים לאמון, מקורות סותרים נותרים בחוץ ומסרים חוזרים מתקבעים כאמת ומחליפים את בחינת הנתונים. בערוץ 14, לדוגמה, הסקר נטמע בפרשנויות ובכותרות המציגות את נתניהו כמנהיג הרוב, את מתנגדיו כאויבים ואת המערערים על הנרטיב הזה כבלתי לגיטימיים. הסקר לא רק חוזה שנתניהו ינצח, אלא מאשר לצופים את רצון העם. תיבת התהודה קובעת לא רק מה אמיתי, אלא גם למי מותר להאמין.
הפיצול לעולמות מידע נפרדים מעמיק כאשר נשללת הלגיטימיות של מוסדות דמוקרטיים ומוקדי סמכות והכרעה מקצועיים. להם אסור להאמין. בתי המשפט, היועצים המשפטיים, הפקידות וכלי התקשורת מתוארים כמערך כוח עוין הפועל נגד רצון הבוחר. משפט נתניהו, חקירה של מח"ש וועדת חקירה ממלכתית מוצגים כרדיפות פוליטיות וככלים בידי המחנה הנגדי. כל מסקנה הסותרת את הנרטיב השלטוני משמשת לתקיפת הגוף הבודק ולהצגתו כמגויס ו"פוליטי". כשח"כ אושר שקלים מצהיר כי אינו סומך על יו"ר ועדת הבחירות השופט נועם סולברג, וח"כ אביחי בוארון מאשים אותו בהתערבות נגד הימין, סמכות הוועדה נשללת מראש, ואם הוועדה אינה לגיטימית, קביעתה שהבחירות התנהלו כשורה תיתפס כחלק מגניבת הבחירות, כבגידה ברצון העם.
הפיצול לעולמות מידע נפרדים מעמיק כאשר נשללת הלגיטימיות של מוסדות דמוקרטיים ומוקדי סמכות והכרעה מקצועיים. להם אסור להאמין. בתי המשפט, היועצים המשפטיים, הפקידות וכלי התקשורת מתוארים כמערך כוח עוין הפועל נגד רצון הבוחר
ומיהו אותו "עם" שאת רצונו יש לכבד? לא מדובר בכלל האזרחים אלא רק במחנה היהודי-לאומי שנתניהו מציג את עצמו כמנהיגו. הדרת האזרחים הערבים מן ה"עם" אינה נחלת הימין בלבד: גם השיח של המרכז-שמאל על "רוב ציוני" והצגת מפות הגושים בתקשורת "ללא המפלגות הערביות" מנרמלים אותה. הפופוליזם הימני מקצין את ההדרה הזאת ומציג גם את השמאל, פעילי המחאה והאליטות כבוגדים או כפועלים נגד המדינה. היגיון זה, שבלט באזהרת נתניהו ביום הבחירות ב־2015 כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", התפתח דרך סיסמאות כמו "מי פה בעלי הבית" של עוצמה יהודית בבחירות 2022 וממשיך ללוות אותנו לקראת בחירות 2026 בסיסמאות נוסח "מחזירים את המדינה לעם". זהו רצף המבטא תפיסה שלפיה המדינה נגזלת מבעליה. אם מחנה נתניהו מייצג את רצון העם, הפסדו הוא גזילת השלטון. במאמרו של נועם פתחי בערוץ 14, "תתכוננו: השמאל הוא זה שהולך לגנוב את הבחירות", אין טענה קונקרטית לזיוף; עצם ניצחון היריב מתואר כגניבה.
את התבשיל הרעיל הזה משלימה החשיבה הקונספירטיבית. אם נתניהו, שכידוע, מייצג את הרוב, יפסיד, הרי זה משום שכוחות נסתרים פעלו נגדו. נרטיבים של "דיפסטייט" ו"בגידה מבפנים" הם חסינים מהפרכה, שכן הכחשה היא טיוח והיעדר ראיות מעיד על תחכום המזימה. לאחרונה זיהה ארגון פייק ריפורטר עלייה בהפצת תיאוריית "הבגידה מבפנים", שלפיה גורמים בישראל אפשרו במכוון את טבח 7 באוקטובר; הדהוד התיאוריה ברשתות, בתקשורת ובפוליטיקה הופך את החזרה עליה לתחליף לראיות. במקביל, הניסיון לייחס לאיזנקוט את תפיסת "הצבא הקטן והחכם" משתלב בנרטיב הזה. הוא מציג את הרמטכ"ל לשעבר וכיום יריבו הפוליטי של נתניהו כמי שהחליש את הצבא, ומסיט את האחריות למחדל מן הדרג המדיני אל "הבוגדים מבפנים". נרטיב הבגידה מספק מראש הסבר להפסד: הבגידה אינה מסקנה הנגזרת מראיות, אלא הנחת המוצא לפרשנות התוצאות. אם נתניהו ינצח, רצון העם אושר; אם יפסיד, הבגידה הצליחה.
הסכנה העמוקה יותר
בבחירות הקרובות תופעל תשתית פוסט-אמת על ידי מכונת ייצור והפצה חזקה מאי פעם. בינה מלאכותית תייצר תיעוד מזויף, סקרים בדויים ו"ראיות" לזיופים בקלפיות, ונחילי חשבונות פיקטיביים ייצרו קונסנזוס מלאכותי באמצעות חזרה על טענה עד שתיתפס כשכל הישר ש"כולם" מחזיקים בה. אלא שכאן טמונה הסכנה העמוקה יותר: ההתמקדות בפייק ובבינה מלאכותית גורמת לנו לבלבל בין מכונת הייצור וההפצה של השקר לבין התשתית המאפשרת לו להתקבל כאמת. עד שנחשוף את הפייק, הוא כבר ייטמע בתודעה כאמת שאין בלתה. זהו אפקט הבומרנג: עצם החזרה על השקר, גם כדי להפריכו, עשויה לחזק את אחיזתו.
ליאת אריאלהכחשת תוצאות הבחירות עשויה אומנם להסתייע במכונת הפצה משומנת, אך כוחה יישען על תשתית שכבר קבעה מיהו הרוב, מי רשאי לייצג אותו, באילו מוסדות אין לתת אמון וכיצד לפרש כל תוצאה הסותרת את האמת שהתקבעה מראש. לציבור הדמוקרטי בישראל אסור להמתין לטענה שהבחירות נגנבו ורק אז לבדוק את העובדות. עליו לדרוש מכל ראשי המפלגות, ובמיוחד מחברי הקואליציה ובראשם נתניהו, התחייבות פומבית להכיר בתוצאות; על התקשורת להציב בפניהם את הדרישה הזאת ולתבוע תשובה ברורה; ועל ועדת הבחירות לפעול בשקיפות מרבית. אם לא נגן כבר עכשיו על סמכות הבוחר להכריע, הבחירות אמנם יסתיימו, אך תוצאותיהן לא יתקבלו כהכרעה לגיטימית המחייבת גם את המפסידים.
ד״ר ליאת אריאל היא פילוסופית של החינוך, עמיתת מחקר באוניברסיטת פנסילבניה ומרצה באוניברסיטאות תל-חי ובן-גוריון
