כל שנה עם תום פריחת השקד וראשית לבלובי האביב פוקדת את ארצנו המותשת סאגת פרס ישראל. כמו במעין ספירלה גרוטסקית, טקס ההשפלה השנתי המתיש והמביך הזה חוזר על עצמו. עם פרסום שמות הזוכות והזוכים שולח שר החינוך התורן (נפתלי בנט, יואב גלנט, יפעת שאשא-ביטון, וכמובן השר הנוכחי יואב קיש) את אחד משמשיו למשמש ולפשפש בעברם של הזוכות והזוכים ולהינעל על אחד מהם שחתם על עצומה כזו או אחרת או שרחמנא-ליצלן יצא בגלוי נגד מדיניותה של ממשלת ישראל כלפי פלסטינים. מיד עם מציאת הקורבן התורן אץ רץ לו שר החינוך ומכריז בקול צדקני ונפוח מחשיבות עצמית "היו לא תהיה, ידי לא תהיה במעל. לא אעניק את הפרס הנכבד למי שציונותו אינה טהורה דיה".
עוד לא הספיק השר רב המעללים לנגב את הקצף מזוויות הפה והארץ כולה כמרקחה. אגרות דחופות יוצאות, עצומות חדות לשון נכתבות ועורכי דין ממרקים פניות לבג"צ וכל זאת על מנת שהוד מעלתו השר יחזור בו ויחון את אותו אקדמאי אומלל ויעניק לו את הזכות הגדולה: לעמוד על במה במוצאי יום העצמאות ולקבל את הפרס מידי מי שביקש להחרימו.
המאבק של ממשלות ימין פופוליסטיות, בארץ ובעולם, נגד האקדמיה הוא רחב הרבה יותר מפרס כזה או אחר. הימין הפופוליסטי רואה באקדמיה ייצוג של כל מה שרע בעיניו: ליברליזם, פרוגרסיביות, התנשאות ומעל לכל חוסר נאמנות לאומית ובוגדנות. כמו במערכת יחסים שמשיכה ושנאה משמשות בה בערבוביה מאדיר הימין הפופוליסטי את כוחה של האקדמיה ומצייר אותה כמעוז עתיר כוח של רדיקליות פוליטית וזאת על מנת להצדיק את עוצמת האלימות שאותו הוא מבקש להפעיל עליה.
מה יש לנו לחפש על הבמה לצד יואב קיש ובנימין נתניהו ושאר חדלי האישים מממשלת ישראל? האם באמת אנו מוכנים למחול על כבודנו ולהעניק לגיטימציה לממשלה המבקשת להעביר את חוקי ההשתקה, ההפחדה וההפרדה באקדמיה
כך, מיד לאחר פרוץ המלחמה ב-7 באוקטובר, בשעה שעשרות אלפי סטודנטים גויסו למילואים והמערכת האקדמית כולה הצטרפה למאמץ האזרחי והצבאי, התמקדו שר החינוך ואנשיו בדבר אחד בלבד: בניסיון למצוא (ללא הצלחה) סטודנטים או חברי סגל שאינם "נאמנים". הם חיטטו במיילים, בדקו הקלטות של שיעורים וליקטו, מן הגורן ומן היקב, רבעי אמירות וחצאי משפטים וזאת על מנת לאשש, עבור הבייס האלקטורלי שלהם, את הדימוי הציבורי חסר השחר של האקדמיה כחממה של אי-נאמנות.
ריטואל מיותר
צריך לומר בבירור, לשר החינוך כלל לא אכפת מאווה אילוז או עודד גולדרייך והעצומות שהם חתמו עליהן. הוא בסך הכל עושה עליהם "סיבוב" ומשתמש בהם על מנת לנגח את האקדמיה ולשמח קהל אלקטורלי כזה או אחר. לנו כאנשי ונשות אקדמיה אסור לשתף פעולה עם הריטואל המיותר הזה. כבודנו העצמי וכבודה של האקדמיה הישראלית מחייבים אותנו להתנתק מהטקס השנתי הזה ולא לשתף עימו פעולה: לא בוועדות הפרס, לא כממליצים ולא כזוכות וזוכים. העובדה המצערת שגם השנה ישנה קבוצה של אנשי אקדמיה המוכנה לעמוד על הבמה ותמורת איזה זנב פרס וערמת מזומנים ללחוץ את ידו של מי שהחרים את אחד מחבריהם (שלא לומר ללחוץ את ידו של מי שמונע את השבת החטופים, סיום המלחמה ומניעת מוות באזור כולו) היא אות קלון, בראש ובראשונה להם, אך גם לנו, לכולנו, כקהילה אקדמית.
חיים וייסצילום: חיים הורנשטייןמה יש לנו לחפש על הבמה לצד יואב קיש ובנימין נתניהו ושאר חדלי האישים מממשלת ישראל? האם באמת אנו מוכנים למחול על כבודנו ולהעניק לגיטימציה לממשלה המבקשת להעביר את חוקי ההשתקה, ההפחדה וההפרדה באקדמיה.
בימים אלו הבמה היחידה עליה ראוי וצריך לעמוד היא במת המחאה מול הכנסת. שם כולנו צריכים להיות, בקרב אחינו ואחיותינו המגינים על מדינת ישראל ואגב כך על כבודה ומעמדה של האקדמיה הישראלית. הידיים היחידות שראוי ללחוץ אותן, בחום ובאהבה, הן אלו המיוזעות והעייפות של פעילי ופעילות המחאה העומדים על משמר ארצנו בירושלים, בתל אביב, בבאר שבע ובכל עיר, כפר, קיבוץ ומושב.
אני מציע בחום שקודם נדאג שתהיה בכלל ישראל ורק לאחר מכן נחזור לחלק בשמה פרסים.
פרופ' חיים וייס, אוניברסיטת בן גוריון בנגב
