לכאורה תוצאות הבחירות בגרמניה היו הצפויות ביותר. שום הפתעה לא נרשמה. כפי שחזו הכל, השמרנים ניצחו, נציגת הימין הקיצוני אלטרנטיבה לגרמניה היתה למפלגה השנייה בגודלה, הסוציאל דמוקרטים התרסקו. אולי אולי היתה הפתעה מסויימת בהישג הטוב של השמאל, מפלגת די לינקה. ורבים נדים בראשם בעצב כשהם רואים שבקרב הצעירים הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני הן המפלגות הפופולאריות ביותר.
והשמרנים ככל הנראה ירכיבו את הממשלה, ואלטרנטיבה לגרמניה תישאר בחוץ. שוב. עולם כמנהגו נוהג. לכאורה.
כי אפשר להתבונן בתוצאות ולהתעודד שהשמרנים ניצחו, ואפשר כמובן להתבונן בהצלחה האדירה של הימין הקיצוני ולומר: "מה צפיתם, זו אחרי הכל גרמניה, הנה שנות ה-30 חוזרות". אבל בשני המקרים זו תהיה עצלנות.
אם נשוב לרגע במכונת הזמן – לא, לא לשנות ה-30 אלא עשור בלבד אחורה - נגלה שתוצאת הבחירות וקמפיין הבחירות מפתיעים בשני תחומים, והם קשורים. האחד כמובן ההצלחה של אלטרנטיבה לגרמניה, שהכפילה את כוחה מאז הבחירות הקודמות, לפני ארבע שנים. השני הוא בכך שמפלגת השלטון, השמרנים, עשו כל מה שרק ניתן כדי להתרחק מדמותה וממורשתה של הקנצלרית הכה נערצת לפני עשר שנים, אנגלה מרקל. האישה שעשתה הכל כדי להתקרב לפוטין, הקנצלרית, מנהיגת אירופה שפתחה את שערי אירופה לפליטים. היא חשבה אולי שמדובר במיליון איש שנמלטו מדאע"ש, שיגיעו לאירופה, יכירו תודה, ישתלבו. רבים אכן עשו בדיוק זאת. אבל אחרי עשר שנים אותם פליטים – ומיליוני פליטים ומהגרים, חוקיים ובלתי חוקיים שהצטרפו אליהם - משנים את אירופה, ומשנים את הפוליטיקה של אירופה.
מפלגות הממסד שלטו בפוליטיקה האירופית מאז תום מלחמת העולם השנייה. שתי מפלגות בכל מדינה כמעט, האחת מעט ימינה מהמרכז, האחרת מעט שמאלה מהמרכז. הרטוריקה לעתים לוחמנית – אבל בפועל לא הרבה משתנה, וברירת המחדל היא השמרנים – למעט בסקנדינביה. בשנות ה-90 המערכת החלה להתפורר, תחילה באיטליה ואז בכמעט כל המדינות האחרות. מפלגות נישה נכנסו לפוליטיקה הארצית – שמאל קיצוני, ימין קיצוני, ירוקים ועוד. השוליים התרחבו והלכו, המפלגות הממוסדות הלכו וקרסו. צרפת היא דוגמא טובה – בבחירות האחרונות השיגו מלנשון ומרין לה פן יחד פי כמה וכמה מהשמרנים והסוציאליסטים יחד – שתי מפלגות השלטון היחידות של צרפת עד העשור השני של המאה ה-21.
זו הכלכלה. וההגירה. והן קשורות. לפחות לדעת חלק מהמצביעים.
אותם אף אחד לא שאל
השכונות של מעמד הפועלים, אלה שהם והוריהם הצביעו לסוציאליסטים, אולי לקומוניסטים, מצביעות היום לימין הקיצוני. האליטה האירופית – משתי המפלגות – קיבלה את המהגרים, בהתחלה בטפטוף, בהתחלה כחוק. היו סיבות טובות – חוסר בידיים עובדות, המחשבה שהם ייטמעו בקלות, המחשבה שבתום תקופת עבודתם הם ישובו למולדתם. הם לא שבו, והם הביאו נשים והולידו ילדים. והם הביאו את תרבותם, את דתם, את מאכליהם. מבורך, בהחלט. אבל איש לא שאל את האנשים שגרים בשכונות הפחות טובות אם הם מעוניינים בשכנים החדשים. ודאי לא כאשר הטפטוף הפך למבול. וכאשר התברר שכמה מהם, מיעוט קטן אבל בהחלט קולני, לא מעוניין להשתלב. הם רוצים שהמדינה המארחת תשנה את אורחותיה למענם.
מפלגות הממסד לא ידעו – ולא יודעות – איך להגיב. הן העמידו פנים שאין שום בעיה. ומי שהתייחס לבעיה תויג מייד – ולעתים בצדק – כגזען חשוך. אבל עדיין נותרה בעיה, נותר פיל גדול מאד בחדר האירופי שהיחידים המוכנים להתייחס אליו – וכמובן מרוויחים אלקטורלית ממנו – הם הימין הקיצוני.
מאופטימיסטים לפסימיסטים
והמהגרים הם רק חלק מהעניין. חלק אחר הוא הכלכלות המדשדשות, הביורוקרטיה האין סופית, מדינת הרווחה שיותר ויותר קשה לממן אותה, ושאר האיומים על אורח החיים – מעבר משרות היצור לאסיה, ההתייעלות הטכנולוגית, הבינה המלאכותית, הרובוטיקה וכל השאר. האירופים והאמריקנים היו מאופטימיסטים – במקרה האמריקני יותר, באירופי פחות – לפסימיסטים. לאלה החוששים, בעצם יודעים שלילדיהם יהיה רע יותר מאשר להם. שהעתיד מאיים.
וכאן כמובן נכנסים אנשים עם פתרונות פשוטים, שלא לאמר פשטניים. נגרש את המהגרים הבלתי חוקיים והכל ייפתר. לכל מדינה כמובן זכות מלאה לשמור על גבולותיה, ולהחליט מי ראוי להפוך אזרח או תושב ומי לא. אבל זו לא הבעייה היחידה.
האירופים שמעו שוב ושוב – וכך גם האמריקנים – שהדמוקרטיה הליברלית-קפיטליסטית היא תרופת הפלא. אם רק תופל הדיקטטורה הקומוניסטית, למשל, אז אחרי זמן הסתגלות קצר להפליא יהפכו כל מדינות אירופה לדמוקרטיות משגשגות. וזה לא קרה
האירופים שמעו שוב ושוב – וכך גם האמריקנים – שהדמוקרטיה הליברלית-קפיטליסטית היא תרופת הפלא. אם רק תופל הדיקטטורה הקומוניסטית, למשל, אז אחרי זמן הסתגלות קצר להפליא יהפכו כל מדינות אירופה לדמוקרטיות משגשגות. וזה לא קרה. כמובן – מצב כל מדינות אירופה המזרחית טוב לאין שיעור מכפי שהיה תחת הכיבוש הסובייטי – אבל הציפייה הרקיעה שחקים. ויחסית לציפיות המציאות היא תמיד אכזבה. וכך אנו רואים שבאזורים שהיו מזרח גרמניה הצביעו הגרמנים בעד מפלגה המתעבת את האיחוד האירופי ואת ברית נאט"ו. בצרפת, באיטליה, בבריטניה, שלא לדבר על הונגריה וצ'כיה, מפלגות שהתייאשו מהרעיון האירופי עושות חיל.
האם הן פיתרון? כן, אם שמך ולדימיר פוטין. הוא מתמוגג. ואגב – גם מממן את חלקן. אבל הן מתחזקות כי כמו בארצות הברית, כמו בישראל, כמו בכל מדינה בעצם, מי שמציע פתרות קל ופשוט לבעיות מורכבות ויכול לנסח את הפתרון בצורה פשוטה וקליטה - ינצח בכל בחירות את מי שאומר זהזמנים מורכבים. וכן, לא לכל דבר יש פיתרון קל ומהיר, או פיתרון כלל.
הימים שבהם המונים צעקו "חופש! דמוקרטיה!" והפילו את חומת ברלין נדמים רחוקים מאוד. הבנים של מי שהפילו את מסך הברזל הצביעו עבור רעיונות של מדינה אוטוריטרית
והדמוקרטיה הליברלית, שהבטיחה כל כך הרבה, אם במפורש ואם במשתמע, מוצאת את עצמה כעת במגננה. מספר המדינות הדמוקרטיות בעולם יורד. מספר בני האדם החי בדיקטטורות עולה. הימים שבהם המונים צעקו "חופש! דמוקרטיה!" והפילו את חומת ברלין נדמים רחוקים מאוד. הבנים של מי שהפילו את מסך הברזל הצביעו עבור רעיונות של מדינה אוטוריטרית.
ובעולם כולו הרעיונות האלה – ואל תטעו, לא מדובר רק בסיסמאות חלולות שאין מה להתווכח איתן, גיבוב גזעני, כי יש מחשבה מאחוריהם – הם כרגע בתנופה. הם רואים את ניצחונם בארצות הברית, הנותנת השראה ואישור לפעולה לכל המפלגות האלה.
העסקים לא כרגיל
לפני 80 שנה הסתערו אמריקנים על חופי נורמנדי למען החירות והדמוקרטיה. לפני כמה שבועות עמד סגן נשיא ארצות הברית במינכן, נזף במארחיו ההמומים ודרש מהם לא להחרים את מפלגת אלטרנטיבה לגרמניה אלא להכניס אותה לקואליציה.
נכון, מפלגות הימין הקיצוני מייצגות חלק גדול – וגדל – של הבוחרים. של האזרחים. וכן, בחלק מהמקרים מדובר במשרוקית כלבים הקורצת לציבור והיא גזענית, איסלאמופובית, אנטישמית. בהחלט. ישראל מתנחמת בכך שמפלגות הימין הקיצוני נלחמות במוסלמים ובערבים. זה לא בא מאהבת היהודים והישראלים, כדאי להדגיש (פרט להולנד, כל מפלגות הימין האחרות בקעו משורשים פשיסטיים, נאציים או ניאו פשיסטיים וניאו נאצים). אפשר להתנחם בכך שזה זמני, והעם יתעשת. אולי. אם השמרנים והלייבור, הנוצרים הדמוקרטים והסוציאל דמוקרטים ימשיכו לחשוב במונחי עסקים כרגיל, הם יגלו – ובעצם כבר מגלים – שהציבור לא איתם. ואפשר שהממסד יתעורר, בכל מדינה, ויתחבר למה שמטריד את האזרחים, ומה ניתן לעשות בעניין. לא רק להטיף לציבור – אלא להפשיל שרוולים ולתקן דברים. לא מאוחר.
