שירי יקרה,
המילים הללו נכתבות בידיעה הכואבת שלעולם לא תקראי אותן. הן נכתבות מתוך אבל כבד, חוסר אונים וזעם, אבל גם מתוך מחויבות עמוקה להמשיך ולהשמיע את קולך – קול שנגדע באחת, באלימות ואכזריות.
ב-509 הימים האחרונים, מאז שנפתחו עלינו שערי הגיהינום, אין יום שאת, ירדן אריאל וכפיר לא נמצאים במחשבות כולנו. מחשבות על רגע האימים ההוא שבו אתם נחטפים, נתלשים מהחיים שהכרתם, כשהבית הפסטורלי שלכם הפך לזירת טרור מדממת.
פיסות המידע אודותיכם התקבלו בתמונות, שלעד יחקקו בזיכרון הלאומי, כל אחת מהן רגע בזמן שקפא לנצח. תמונה אחר תמונה, סיפור חייך ושבייתך נפרס לנגד עינינו, עד שהתברר כי נגדעו באיבם, בזוועה שאין לה שיעור.
תמונה ראשונה: רגע החטיפה
את מהדקת את ילדייך חזק לחזך, עוטפת אותם בשמיכה דקה, שארית אחרונה של הבית שנקרע מכם בכוח. גופך דרוך, עינייך פעורות באימה. הן משקפות הכול – את הבלבול, את ההלם, את הידיעה שאת נקרעת כעת מכל מה שהכרת, ואין מושיע.
אריאל נאחז בך, גופו הקטן נצמד לשלך, מחפש מחסה בעולם שמתנפץ מול עיניו. הוא לא בוכה, הוא לא שואל שאלות – הוא כבר מבין, בדרך האכזרית ביותר שילד יכול להבין. הוא מבין שעלייך הוא נשען, שאת הדבר האחרון שנותר לו, והוא לא ירפה. כפיר בן התשעה חודשים חבוק בזרועותייך, נושם על צווארך. הוא לא מבין את המתרחש, אבל הוא מרגיש אותך, את הלחץ בגופך, את הדופק המואץ, את הפחד.
מה לחשת להם ברגעים האלה, שירי? האם אמרת לאריאל שהכול יהיה בסדר, גם כשידעת שלא?
סביבך המולת גברים חמושים, צעקות בערבית, קולות ירי, אזעקות עולות ויורדות, טלפונים מכוונים אלייך – מצלמות שתופסות את הרגע הזה לא כדי לעזור, לא כדי לתעד זוועה מתוך רצון להציל, אלא כדי להציג אותך כשלל.
כתום בים של שחור. כתום של חיים בתוך חושך מוות.
תמונה שנייה: חאן יונס, שעות ספורות אחרי
הם גוררים אותך דרך הרחובות, את יחפה. עדיין מחזיקה בילדים שלך קרוב לליבך, עדיין נצמדת לשמיכה הדקה, הדבר האחרון שנותר לך להציע להם כמרחב מוגן. עדיין לוחשת להם בעינייך את מה שאין לך רשות לומר בקול.
אתם מוקפים באנשים. גברים חמושים, בלב עזה. הם חוגגים את ההישג – לקחת בשבי אמא ושני ילדיה הקטנים. "שלל מלחמה"
מה אמרת לאריאל? האם שיקרת לו, כמו שאימהות עושות כדי להגן על הלב של ילדיהן, גם כשהעולם מסביב מתפרק? או שאולי לא הצלחת להוציא קול? וכפיר, האם בכה?
מה אמרת לאריאל? האם שיקרת לו, כמו שאימהות עושות כדי להגן על הלב של ילדיהן, גם כשהעולם מסביב מתפרק? או שאולי לא הצלחת להוציא קול? וכפיר, האם בכה? האם רעד מקור? האם ניסית לשיר לו שיר ערש חרישי, להרגיע אותו בקול רועד, כדי שיחזיק מעמד, כדי שיחוש שהוא עדיין בידיים שמגוננות עליו? או שאולצת לשתוק?
איך נראה בכלל שבי של ילדים שהם חטופים? אריאל וכפיר כלואים במנהרות חשוכות ולחות, מנותקים מכל מה שהכירו. האם היו רעבים? צמאים? במה שיחקו? איזה סיפורים סיפרת? איך התמודדו השובים עם בכיים, עם פחדיהם בלילות? האם הייתם יחד או הופרדתם? כל כך הרבה שאלות, שלעולם לא נדע מהי התשובה.
תמונה שלישית: ירדן חוזר הביתה
ירדן עובר את הגבול, חוזר אל החיים שהשארתם מאחור. הוא לא יודע או לפחות נאחז בספק שייתכן שהבשורה על מות משפחתו שנמסרה לו מידי שוביו, היא עוד תרגיל בטרור הפסיכולוגי.
ברקע נשמעות קריאות שמחה, דמעות הקלה. אנשים מריעים, מתפללים, מחבקים. השחרור שלו הוא קרן אור בתוך החושך הגדול. אבל בתוך כל השמחה הזו, יש גם שתיקה.
כי ירדן עוד לא יודע.
אולי ברגע הראשון ברעים הוא מאמין שתיכף יראה אותך. אולי הוא חושב שאת שם, מחכה לו, שעוד רגע הוא ישמע את הקול שלך. אולי הוא מתאר לעצמו איך אריאל ירוץ אליו, קופץ בהתרגשות לזרועותיו, איך הוא יניף את כפיר גבוה באוויר ויראה שוב את החיוך הקטן הזה.
אבל החיוכים שסביבו מתוחים. החיבוקים שמוענקים לו חזקים מדי, כמו מנסים להחזיק אותו לפני שהוא מתפרק. האם מישהו מעדיף לא לומר לו מייד? איך אפשר להגיד דבר כזה לאב שחוזר מן השבי? איך מבשרים לו שהבית שהוא חוזר אליו ריק?
אולי הוא שואל, אולי הוא מחפש בעיניים, אולי הוא מחכה לראות את כתום השיער של ילדיו בין ההמון. אולי הוא לוחש, "איפה הם?"
אולי הוא שואל, אולי הוא מחפש בעיניים, אולי הוא מחכה לראות את כתום השיער של ילדיו בין ההמון. אולי הוא לוחש, "איפה הם?" ?כי איך אומרים לו? איך מסבירים שהסיוט שלו לא נגמר, אלא רק התחיל?
תמונה רביעית: דובר צה"ל מודיע
הודעת דובר צה"ל.
"המשפחה נרצחה בעזה", אומרים.
מילים חותכות, קרות, מרסקות. מילים שמנסות לתחום טרגדיה בלתי נתפסת לתוך משפט קצר ומהודק, אבל אין באמת דרך לרסן את הכאב הזה. אנחנו קוראים את מה שלא נאמר. מבינים את מה שמרומז.
הם לא אומרים איך. הם לא אומרים מה קרה ברגעים האחרונים שלך, שירי. אבל אנחנו מבינים.
ואת, שירי, כבר לא כאן כדי לספר.
אבל אנחנו נספר במקומך.
תמונה חמישית: המסע האחרון
הם ניסו להעלים אתכם בחשכה, אבל לא הצליחו. ישראל שלמה נעמדת על הרגליים.
אלפים עומדים בצידי הדרך, מחזיקים דגלים, בוכים, ממלמלים תפילה. בטמן עם בלון כתום צועד לידם, כי ילדים עדיין מאמינים בגיבורים.
היום, אין אדם בישראל שהלב שלו לא נצבע בכתום. כתום של כאב שאין לו סוף.
סליחה שירי, אריאל וכפיר.
יהי זכרכם ברוך.
עו"ד איילת רזין בית אור, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה, מייסדת שותפה ומנהלת "קרן ניצן" לקידום נשים ושיוויון מגדרי
