כמעט שנתיים חלפו מאז 7 באוקטובר, והמאבק להחזרת החטופים עדיין מלווה את חיי המשפחות באינטנסיביות יומיומית. אבל לצד ההורים והאחים - יש מי שנמצאות שם כמעט בכל כנס, עצרת או יוזמה: בנות הדודות. הן צעירות, כולן היו בעיצומו של מסלול חיים שקט, חלקן בלימודים - עד שיום הטבח הפך את עולמן.
במסגרת פאנל שכותרתו "נאבקות למענם: עד שכולם חוזרים" בוועידת "הנשים של המדינה" של ynet ו"ידיעות אחרונות", נפגשו ארבע מהן - מאי מאייר, בת הדודה של התאומים החטופים גלי וזיו ברמן; מאיה שמיאל, בת הדודה של איתן ויאיר הורן; שי דיקמן, בת הדודה של כרמל גת ז"ל שנרצחה בשבי; ויסמין מגל, בת הדודה של החלל החטוף עומר נאוטרה ז"ל - לשיחה כנה ומטלטלת על האחריות, הכאב, הכוחות שמגיעים משום מקום, והמחיר האישי שהן משלמות.
בנות הדודות שלא מפסיקות להילחם להשבת קרוביהן החטופים
(צילום: ירון ברנר, ליאור שרון, טל אזולאי)
יסמין, בת הדודה של עומר נאוטרה, שיתפה על השבר בזהות האישית: "הייתי סטודנטית לרפואה, וזה היה הדבר שהגדיר אותי. עומר היה חייל בודד, המשפחה שלו הייתה בארה"ב, אז לא הייתה בכלל שאלה - היינו חייבים לפעול. עשיתי חצי שנה של מילואים כחובשת, כי רציתי להציל חיים - והרגשתי שאני צריכה להציל את החיים של עומר". גם לאחר שהתברר שעומר לא שרד, לא היה לה שקט. "לא היה לנו קבר, לא הייתה לוויה, ותמיד היה את האולי הזה בראש. אולי זו טעות. אולי הוא עוד יחזור".
מאיה שמיאל גדלה במשפחה שעלתה מארגנטינה. "איתן היה בן 16 כשהגיע לארץ, ואנחנו היינו המשפחה שלו כאן", שיתפה. "כל החיים חגגנו יחד את 'חג הדֶּק' - מסורת משפחתית שיזמו איתן ויאיר. ב-7 באוקטובר חזרנו מחו"ל, ולא הספקנו לחגוג. מאז רק חיכינו לחזור להיות הרכב משפחתי מלא". מאיה לא ראתה בעצמה פעילה ציבורית, להפך. "אהבתי לעבוד מול מחשב, לא לדבר מול קהל. אבל לא נותרו לי חיים פרטיים - הכול נחשף. ופתאום גם זה היה התפקיד שלי - לספר, להסביר, לפעול. כי אחרת – מי יחזיר אותם?".
שי דיקמן סיפרה על רגע השבר - והרגע שבו קיבלה כוח. "בעסקה בנובמבר חזרו שני חטופים שסיפרו לנו שכרמל הייתה בחיים - ושהיא חיזקה אותם. היא לימדה אותם יוגה בתוך החדר בעזה. כמה ימים אחר כך היא הייתה אמורה לחזור - והעסקה התרסקה. החברות שלה אספו אותנו ואמרו: עושות. ומאז עשינו יוגה כל שבוע בכיכר החטופים. בכל פעם סיפר בן משפחה אחר על חטוף אחר. זו הייתה הדרך שלנו להחזיק תקווה - בדיוק כמו שהיא עשתה שם". היוגה של כרמל מתקיימת מאז מדי יום שישי בשעה 9:30 בכיכר החטופים, ומוקדשת בכל פעם לחטוף אחר.
"מה שהיה – נמחק", אמרה מאי מאייר. "מאותו רגע, הייתי בת הדודה של גלי וזיוי. זאת הייתה המשימה שלי. זו משימת חיים". לפני שבעה חודשים היא יזמה את "צעדות גלי וזיוי" ברחבי תל אביב - צעידות שקטות, לא פוליטיות, עם שלטים ותמונות. "התחלנו עשרה. אחר כך כבר הגענו לחמש מאות. זה מה שיכולתי לעשות - עוד מישהו שיכיר אותם". צעדות גלי וזיוי יוצאות מאז מדי יום חמישי בשעה 19:00 מכיכר דיזנגוף בתל אביב.
הרגעים הקשים לא פסחו על אף אחת. "היו ימים שלא הצלחתי לקום מהמיטה", אמרה מאיה. "היה תסכול, הייתה תקווה, הייתה חוסר ודאות. אבל היה לנו אחד את השני - וזה מה שהחזיק אותנו. כל הזמן חשבתי על מה איתן עבר שם לבד, בלי יאיר, וידעתי שהוא לא קיבל את התמיכה שהייתה לנו כאן".
שי הרחיבה על התחושה שמלווה אותה מאז. היא סיפרה שבן זוגה נהג לומר עליה שהיא "זורקת כוכבי ים אחד אחד לים" - מנסה לשפר את העולם הקטן שלה, בלי לחשוב בגדול. "בהתחלה הרגשתי שאין לי באמת מה לתרום, שלא אעמוד על במה, שלא אהיה פרצוף של מאבק", אמרה. "אבל אז אחי אמר לי: רק אם נעשה - יש סיכוי שנצליח. אז עשיתי". היא סיפרה איך מכבית, אמא של מאי, קיבלה תקווה לפי מספר המשתתפים בצעדה, ואיך החטוף אלקנה בוחבוט ראה את שמו על שלט - מהשבי. "הוא ידע שאנחנו לא מוותרים עליו. זה הדבר הקטן שאני יכולה לעשות - ולעשות אותו בכל יום, עד שכולם חוזרים".
"יכולנו לדבר עוד שנים על הכאב", אמרה יסמין, "אבל הייתה גם הרבה תקווה. ראיתי אותה באנשים. גם אחרי שאיבדתי חברים בגלל מה שקרה בעולם, גיליתי כל כך הרבה פנים יפות - בארץ ובחו"ל. זה היה משהו שהרווחתי".
מאיה סיכמה: "האמנתי שמחשבה יוצרת מציאות. כל אחד היה יכול לעשות משהו קטן - לשתף, לעקוב, להתפלל. כל פעולה שמרה את הנושא על סדר היום. ואולי דווקא היא הייתה זו שתשפיע. רק רצינו לחזור לחיות. להיות שוב משפחות רגילות. לא היינו אמורות להיות שם אחרי שנה ושמונה חודשים. זה היה צריך להיגמר. וזה ייגמר".
לצד הצעדות והיוגה מתקיים גם "הג'אם של אביתר", מיזם מוזיקלי שהחלה נעמה שואקה, בת הדודה של החטוף אביתר דוד, מדי יום חמישי בשעה 20:00 בכיכר החטופים - במה פתוחה שמוקדשת לחטופים דרך מוזיקה וקהילה.
