בדף הבית של אתר המשרד לשוויון חברתי, סיכמו בשני משפטים בלבד את מטרותיו. "המשרד הוא גוף מטה בממשלה ששם לו למטרה לקדם שוויון חברתי בישראל. המשרד מטפל בין היתר בתחומים הבאים: פיתוח כלכלי של מגזר המיעוטים וקידום אוכלוסיות הלהט"ב". מי שכנראה לא עודכנה בכך, היא היחידה שתמונתה מופיעה מתחת לאותם משפטים, בסעיף "בעלי התפקידים": השרה הממונה מאי גולן.
מי שחיפש אותה בין המוני הצועדים, או אולי אפילו לראות אותה בין הנואמים, התאכזב. הצצה קטנה בהתבטאויות שלה כלפי ארגוני הקהילה הגאה, מצביעה על כך שהיא רואה בהם כאויביה הגדולים ביותר. תחת מדיניות השרה גולן, ניתן אפילו לחשוב שהיא מפרשת הפוך את הכתוב: לבלום במקום לקדם. אחרת, אין שום הסבר מדוע דווקא בתקופה שבה התקיפות נגד חברי הקהילה הולכות והופכות למכוערות יותר ויותר, במשרדה הנחו להעלים סמלים רשמיים מפעילויות שקשורות לנושא ופועלים לייבוש פרוייקטים שאמורים לסייע לנוער בסיכון ולמי שזקוקים לאותה תמיכה יותר מכל.
אם יש משהו שיודעים בקהילה הגאה, הוא ששינויים הם איטיים. מי שבמשך עשורים נלחמו על חלקי זכויות ושבבי הכרה, יודעים שבאותה מידה ניתן להשיב את הגלגל לאחור
כשרבים שואלים את עצמם למה מתקיימים בכלל מצעדי הגאווה, זו התשובה. אם יש משהו שיודעים בקהילה הגאה, הוא ששינויים הם איטיים. מי שבמשך עשורים נלחמו על חלקי זכויות ושבבי הכרה, יודעים שבאותה מידה ניתן להשיב את הגלגל לאחור. השרים גולן ובן גביר מוכיחים את זה. כשגורל הקהילה מופקד בידהם, הממשלה אפילו לא מנסה להסתיר את כוונתה.
מה שמאפשר לגולן, ולממשלה בכלל, את המשחק הכפול בו הם יכולים להתגאות כלפי חוץ במצב הקהילה הגאה מבלי לתרום לכך בדבר, הוא בין היתר הפער שבין שני המרחבים בהם מתנהלת הקהילה.
באחד, אנשים חיים את חייהם בגלוי. הם אוהבים את מי שהם רוצים (וגם זה ללא הכרה של המדינה), מתנהלים בחופשיות וחוגגים את עצמם. אלו הם פניה הגלויות של הקהילה, ומי שסופגים ביקורת על "מוחצנות יתר".
אבל גם יש מרחב אחר, שבו אנשים חיים בהסתרה. שם, גם אם להט"בים הצליחו להשלים עם זהותם, הסביבה עדיין לא מאפשרת להם להיות מי שהם. בצל הפחד מחשיפה, מוצאים את עצמם למשל גברים צעירים נפגשים עם זרים מוחלטים למפגשים שאפילו לא כוללים חילופי תמונות פנים. את אותו מרחב, מנצלים עכשיו מי שמפתים הומואים באמצעות אפליקציות היכרויות ואז תוקפים אותם.
שי פרידמןודווקא מהמקום הזה - מתרחקת המדינה. בשתיקה הצורמת. בגרירת הרגליים אל מול התקיפות. וכעת גם במדיניות השרה גולן שמצמצמת את הסיוע לאותם אנשים שנפגעים פעם אחר פעם.
שני המרחבים האלה, נפגשים בשבוע הגאווה. כשהמונים ייצאו עם דגלים, הם יצעדו דווקא בשביל כל אותם אנשים שחיים בחשש לאורך כל ימות השנה. מפני שעוד לפני הצעדים שמובילה הממשלה, המאבק לא תם. המדיניות הנוכחית, מוכיחה שהוא אולי אפילו יותר רחוק משחשבנו מסיום.
