סומליה היא דוגמה מעולה, אולי הטובה ביותר. הבריטים, אלופי העולם ללא מתחרים בתחום כיבוש וניצול העולם בצורה מיטבית - וראו את הגעגועים המתמשכים אליהם בידי כמעט כל מי שהיה תחת שלטונם – כבשו אזור מידי שליטים מקומיים והקימו בו את סומלילנד הבריטית. הם ניסו כמה פעמים להגיע פנימה, מעבר לרצועת החוף, ונכשלו. רק אחרי מלחמת העולם הראשונה, והודות לכוח אווירי, הצליחו להביס ממלכה איסלאמית דרווישית. מעט אחריהם הגיעו האיטלקים, והקימו את סומליה האיטלקית – שאוחדה עם שטח נוסף שכבשה איטליה בשנות ה-30, חבש, כדי ליצור את "האימפריה המזרח אפריקנית של איטליה" – בימינו חלק מסומליה, אתיופיה ואריתריאה.
במלחמת העולם השנייה כבשו האיטלקים ב-1940 את סומלילנד הבריטית, והובסו בתורם אחרי שנה. בתום המלחמה סומלילנד שבה לשליטת בריטניה, ובשנת 1950 צפון מזרח, דרום ומרכז סומליה היו לשטח נאמנות של האו"ם בניהול איטלקי. בשנת 1960 התאחדו סומליה האיטלקית וסומלילנד הבריטית ויצרו את המדינה החדשה סומליה, חלק מ"הענק המתעורר" – זוכרים את הכינוי מלא התקווה הזה ליבשת אפריקה?
האדם הלבן גורש, האימפריות האירופיות סולקו, והנה הגיעה שעת העצמאות. דף חדש?
לא. תשע שנים אחרי העצמאות הגיעה הפיכה צבאית בהובלת מוחמד סיאד ברי. שלטונו הדיקטטורי-איסלאמי נמשך עד 1991, אז החלה המדינה להתפורר. הגיעו כוחות או"ם – זוכרים את "בלאק הוק דאון?" - ויצאו. אילי מלחמה השתלטו על נחלות שונות, כמו גם מיליציית א-שבאב, הפיראטים הנודעים, מדינות שכנות – ג'יבוטי ואתיופיה בראשן - התערבו בנעשה בשכנה הלא יציבה (ולא שהן יציבות, כן?), וכיום סומליה מחולקת בפועל בדיוק בנקודה שבה החל כל הפיאסקו בעידן המודרני - בין סומלילנד היציבה, משגשגת יחסית, לבין סומליה המפוררת, המחולקת בתוכה לאזורי משנה בשליטת כוחות שונים.
הסיבה הטובה, והסיבה האמיתית
סומלילנד מבקשת עצמאות. וזה הגיוני לחלוטין. וזה לא יקרה.
מדוע? לכל דבר, אומר הפתגם הציני הישן, יש שתי סיבות – סיבה טובה וסיבה אמיתית. הסיבה הטובה היא שלצורך עצמאות יש תנאים, וצריך הכרה בינלאומית, ויש חשש אמיתי מעולם שבו יש לא 200 מדינות אלא 1,000, או 2,000.
הסיבה האמיתית היא הפחד מתיבת פנדורה – אם סומלילנד תקבל עצמאות רק כי היא אזור משגשג הרבה יותר משאר המדינה, מה עם ביאפרה? יודעים מה – מה עם קטלוניה? פלנדריה? ואם המאמר הזה ייכתב עוד כמה שנים אפשר יהיה, לא בתור תרגיל מחשבתי אלא אולי אף בפועל, לשאול: מה עם קליפורניה, או טקסס? בשתיהן יש תנועות בדלניות. ואנחנו זוכרים הרי שכמו שביאפרה ביקשה לפרוש מניגריה, כך ביקשו מדינות הדרום לפרוש מארצות-הברית. רק מלחמה רצחנית במיוחד מנעה את פירוק ארצות-הברית, והיה הרבה יותר היגיון בפירוק ארצות-הברית - לא מדינה אחת, אלא 50 מדינות שהתאגדו יחד לצורך כמה דברים משותפים, אבל לכל אחת מושל, בית נבחרים ובית משפט משלה מאשר בפירוק מדינות נוספות.
וגם הן התפרקו – בדרך כלל תוך הרס וחורבן. יוגוסלביה, ברית המועצות.
דילמת ההתחלה מחדש
מה עדיף לעולם הרחב, ואולי גם לתושבים עצמם שבדרך כלל איש לא ושאל לדעתם - לשמר לעיתים פיקציה של מדינה, או לפרק את העסק הכושל הזה, להכריז פשיטת רגל ולהתחיל מחדש?
היה היגיון מסוים לצרף את סומלילנד הבריטית לסומליה האיטלקית (היסטורית היו צריכים לצרף אולי גם חלקים מג'יבוטי ואתיופיה של אז, אבל זה באמת מרחיק לכת מעט בהתייחס לתקופה). בפועל, מה שנוצר לא היה מדינת לאום שאמורה להתחזק וליצוק תכנים לאומיים לתוך המבנה המלאכותי, אלא ההפך.
מכיון שמדובר בבני אדם, אז זה לא חוק בל יעבור. יש מדינות שמעולם לא התקיימו עד הרגע שבו הן נולדו כתוצאה מעוויתות היסטוריות שונות. באימפריה האוסטרו-הונגרית חלק מהאזור של התרבות הגרמנית היה מחובר לאזור אחר כדי ליצור את צ'כוסלובקיה, שהתקיימה, פורקה ערב מלחמת העולם השנייה, נכבשה בידי הנאצים, נכבשה בידי ברית המועצות, נכבשה שוב באביב של פראג, הייתה לעצמאית עם שאר הגוש הסובייטי עם נפילת חומת ברלין, והתפרקה אחרי שנים ספורות לצ'כיה וסלובקיה. שתי מדינות קטנות בלב אירופה, בלי היגיון מנחה מדוע קמו כמדינה אחת ומדוע התפרקו כך דווקא. כך גם לגבי סלובניה למשל, מולדובה האמורה להיות חלק מרומניה, קוסובו מאלבניה, וכך הלאה.
וזה לא רק תרגיל תאורטי – הרי הנימוק האידיאולוגי לפלישת רוסיה לאוקראינה הוא שאין עם אוקראיני, אין היסטוריה אוקראינית או תרבות אוקראינית, הכול פיקציה ובעצם מדובר ברוסים המוחזרים לחיק המולדת "האמיתית".
אין שום מקום בעולם שיש בו עם אחד שמאז שחר ההיסטוריה המתועדת חי במקום הזה, לא פלש ולא נפלש והקים מדינת לאום. אין. חשבו על מדינת אי שהפלישה המוצלחת האחרונה אליה הייתה בשנת 1066 – אנגליה. מי שהיו אז באנגליה נקראו אנגלו-סקסים, וכיום הביטוי הזה מתאר קבוצות אוכלוסייה מקנדה ועד אוסטרליה. זוכרים מאין הגיעו החלק השני בביטוי הזה? היכן נמצאת סקסוניה?
מה בעצם מקודש במדינה?
במאה ה-21 מוסכמות שנחשבו בלתי הפיכות - לפחות מאז תום מלחמת העולם השנייה והקמת האו"ם - מקבלות מבט נוסף והרהור מחדש. תימן, למשל, שהייתה צפון תימן ודרום תימן העצמאיות, שהתאחדו והתפרקו באירועי האביב הערבי – אולי עבורן המצב הנוכחי הוא הנכון יותר, ודאי המייצג טוב יותר את המתחולל בשטח. כך גם לוב. ואולי כך גם סוריה ועיראק. גלי ההדף של האביב הערבי – וכמובן פעילות אל-קאעידה, ובמיוחד דאע"ש - אולי ממוטטים את הסדר הישן, הלא-טבעי.
מה בעצם מקודש במדינה? במושג מדינה? אנשים הרגו ונהרגו למען מדינתם - הדגל, העצמאות, החופש מדיכוי חיצוני או פנימי. בהחלט. זה לא בהכרח הופך את מעשיהם למוצדקים, או לחכמים.
אורן נהריללא קרדיטכמובן נותרת השאלה הקטנה – מי יחליט איזו מדינה מתפוררת ראויה להישאר מדינה, ואיזו צריך לפרק, ובאיזו צורה, ומי ישלוט בשטח. הרי זה היה מקור הרעה: ועידות שהתכנסו בידי מעצמות קולוניאליות שמתוך רצון לשמר את מושבותיהן באפריקה שרטטו קוי גבול שיצרו את הבלגן הנורא הזה, כפי שכתבתי בשבוע שעבר. האם זה ייקבע בוועידה בין טראמפ, שי ופוטין? ואולי גם כמה מנהיגים אזוריים בעלי עניין – ארדואן, במקרה של המזרח-התיכון? האם ייקבע בידי כוח ברוטלי, כפי שעושה פוטין כעת, ומאיים לעשות טראמפ מול גרינלנד, למשל? האם סומליה ראויה להיות מדינה? גרינלנד? עד איפה מתפרקות בובות הבבושקה האלה? ואם לא, האם הפתרון הוא מדינות קטנות יותר ויותר המייצגות ככל הניתן את הקבוצה האתנית המובילה בשטח הזה – או התלכדות לכדי מבנה גדול יותר, שלם הגדול מסך חלקיו, באלימות, כפייה או הסכמה? שתי הדרכים נוסו, שתיהן עם הצלחות – ועם כישלונות.
ומכיוון שתמיד נוח יותר להישאר עם המסלול הקיים – עד שמתנגשים בקיר – נראה שנישאר עם סומליה, אפגניסטן, קונגו, תימן וכל השאר. מדינות עם דגל, בולים, המנון, עיר בירה, מושב באו"ם – וממשלה שלעיתים שולטת לכל היותר בחלק מהבירה הזו.
משהו צריך להשתנות. בלי ספק. אבל אין שום אפשרות מעשית לשינוי – אלא בהסכמה כלל-עולמית ואזורית או התנגשות כלל-עולמית בין מעצמות. ובמקרה זה, בלי ספק התרופה תהיה גרועה מהמחלה.
