בחודשים האחרונים יש לי פרויקט אישי חדש: אני מדבר עם אנשים שמחזיקים בדעות אנטישמיות – לא כדי לשנות אותם, אלא כדי להבין. להבין מאיפה הדעות האלו נולדות, מה מחזיק ומחזק אותן, ומה – אם בכלל – מסוגל לערער אותן.
אני לא בא עם טיעונים, לא מנסה לשכנע איש. אני פשוט מקשיב. והשיחות האלו, רובן ככולן, קשות. מלאות סטריאוטיפים, עוינות, פחד והרבה פעמים גם בורות. אבל לעיתים, משהו נסדק. כמו שקרה בשיחה מעניינת שניהלתי השבוע עם אדם ממדינה ערבית באזור.
כבר בפתח השיחה הוא התנצל – כמעט ביטל את המפגש כי חשש שאני איש מוסד. הוא הכיר אותי, קרא את ספריי, עוקב אחריי בלינקדאין, ובכל זאת פחד. פחד שאפגע בו, שאשתמש בשיחה נגדו. ובכל זאת, בסוף בחר להגיע. בהתחלה הוא דיבר כמו רבים אחרים: שהשואה קרתה מזמן, שהיהודים משתמשים בה כתירוץ, שישראל אלימה, כוחנית, מתנשאת. הוא התלונן שאנחנו חושבים שאנחנו העם הנבחר וכל האחרים נחותים. אבל אחרי כמעט שעה שיניתי את מרכז השיח ושאלתי אותו אם משהו השתנה לאחרונה – וברגע הזה קרה משהו מעניין. הוא אמר שהוא לא אוהב יהודים, לא סומך על ישראל, אבל מאז שהחלה המתקפה נגד איראן, משהו זז אצלו.
“אתם אולי אויבים”, הוא אמר, “אבל הם – האיראנים – פגעו ישירות במדינה שלי, במשפחה שלי, בחברים שלי. ואולי, לפי הפתגם, האויב של האויב שלי… הוא לא בהכרח ידיד, אבל אולי הוא פחות אויב”.
זה לא היה נאום אהבה. זה גם לא שינוי ערכים. אבל זה כן היה שינוי תפיסה – וזה בדיוק מה שהופך את התקופה הזאת להזדמנות. כי אם אדם שמחזיק בדעות אנטישמיות שוקל לרגע לראות אותנו אחרת – לא מתוך אהדה, אלא מתוך אינטרס – זה רגע שחובה להתעכב עליו.
אנחנו חיים במציאות אזורית סבוכה, שבה הקשרים בין מדינות לא נשזרים רק דרך אידאולוגיה או דת, אלא לא פחות דרך אינטרסים, פחדים ושיקולים אסטרטגיים. ואם יש רגע שבו תודעה משתנה – הוא בדרך כלל מגיע לא מתוך חיבוק, אלא מתוך סדק. סדק שמאפשר לראות פתאום תמונה אחרת.
אז איך אפשר לנצל את הרגע הזה? יש לנו דוגמאות מהעבר. כשהייתה רעידת אדמה קשה בטורקיה בשנת 1999, ישראל שלחה משלחות חילוץ וסיוע רפואי. התקשורת הטורקית דיווחה על הישראלים כעל גיבורים. זה לא ביטל את המתחים הפוליטיים, אבל זה כן יצר שינוי רגשי – זמני, אך משמעותי
אז איך אפשר לנצל את הרגע הזה? יש לנו דוגמאות מהעבר. כשהייתה רעידת אדמה קשה בטורקיה בשנת 1999, ישראל שלחה משלחות חילוץ וסיוע רפואי. התקשורת הטורקית דיווחה על הישראלים כעל גיבורים. זה לא ביטל את המתחים הפוליטיים, אבל זה כן יצר שינוי רגשי – זמני, אך משמעותי. דוגמה עוצמתית עוד יותר היא סאדאת. יום אחד – מצרים הייתה האויבת הקשה ביותר של ישראל. ויום אחר – נשיא מצרים נוחת בנתב”ג, מדבר בכנסת, והופך את המציאות. ילדים ישראלים עמדו על הכביש עם דגלי מצרים. פתאום, אפשר היה לדמיין שלום.
אז אולי דווקא עכשיו – בזמן של מלחמה, של חרדה, של אובדן – יש מקום לחשוב אחרת. לא רק מה נרוויח מהמלחמה מבחינה ביטחונית, אלא מה נוכל להרוויח ממנה מבחינה אזורית ואנושית. כפי שעשינו בטורקיה, ישראל יכולה ליזום מהלך הומניטרי – סיוע לפליטים, טיפול בנפגעים, או אפילו עזרה ישירה לעם האיראני. לא כאויבת, אלא כעם שמבחין בין שלטון לתושבים. בין אסטרטגיה לרחמים.
אולי זה הזמן שראש הממשלה שלנו יפעל כמו סאדאת – ויסע לסיבוב של שיחות פומביות עם הממשלות של השכנות שלנו, בשביל להראות רצון טוב ונכונות לעתיד משותף וטוב יותר
וישראל גם יכולה ליזום מדינית. אולי זה הזמן שראש הממשלה שלנו יפעל כמו סאדאת – ויסע לסיבוב של שיחות פומביות עם הממשלות של השכנות שלנו, בשביל להראות רצון טוב ונכונות לעתיד משותף וטוב יותר. עכשיו זה הזמן. אם ננצח רק בשדה הקרב אך נפספס את ההזדמנות האזורית – ננצח בקרב, אבל נפסיד במלחמה. ואולי דווקא ההזדמנות הכי גדולה שנוצרה פה תעבור לידינו, בלי שנרגיש.
דן אריאליצילום: גבריאל בהרליהההיסטוריה לא תמיד חוזרת, אבל לפעמים היא מהבהבת בפנינו סימנים. האם נדע לקרוא אותם?
