בתקופה שבה מדינת ישראל נתונה בנקודת שפל חסרת תקדים מבחינת הלגיטימציה הבינלאומית שלה, בעיר קטנה בצפון-מזרח גרמניה, קלווה, התקיים אירוע שאפשר להגדירו כפלא אנושי: משלחת של 20 סטודנטים וסטודנטיות ישראלים, יהודים וערבים, מתוכנית הפכ"מ מבית הספר לממשל וחברה וכן מבית הספר לניהול וכלכלה במכללה האקדמית תל אביב יפו, פגשה סטודנטים וסטודנטיות באוניבסיטת ריין-וואהל בעלי אזרחויות מגוונות: גרמנית, אוגנדית, סורית, לבנונית, פקיסטנית, אוזבקית, טורקית ועוד. כראש התוכנית נסעתי עם הסטודנטים והסטודנטיות בחשש מה: מה מחכה לנו? אילו ביקורות נקבל? האם נחווה אנטישמיות?
1 צפייה בגלריה
עימותים בין מפגינים פרו-ישראלים לפרו-פלסטינים באוניברסיטה החופשית של ברלין, פברואר 2024
(צילום: Sean Gallup / Getty Images)
בסופו של הביקור, לפני עלייתנו לאוטובוס, הגיעו הסטודנטים המקומיים - ובכללם נציגת הסטודנטים –-להיפרד מאיתנו, לחבק, להצטלם, להחליף פרטי קשר. כל זה קרה מבלי שהם נסוגו מעמדותיהם הביקורתיות כלפי ישראל, שחלקם החזיקו בהן: שהם רואים בה מדינת אפרטהייד ושבמהלך המלחמה בעזה בוצעו פשעי מלחמה. המפגש הזה, שנגמר בחיוך ובחיבוק לצד מחלוקת עמוקה, הוא בעיני סיפור שראוי שיישמע גם בישראל.
המפגש הראשוני לא היה פשוט, הסטודנטים הישראלים ישבו בחדר אחד עם סטודנטים וסטודנטיות שטענו כי התרבות הפוליטית בישראל, ולכן גם המדיניות שלה, נובעת מהיסטוריה ייחודית שיצרה תודעת מצור והובילה לתגובה שאינה פרופורציונלית בעזה. הם הוסיפו כי התקשורת הישראלית אינה מציגה בפני הציבור את המצב כפי שהוא נראה מבחוץ. הישראלים הקשיבו. אחר כך השיבו. הם הסבירו שהמציאות הישראלית מורכבת הרבה יותר מכפי שהיא משתקפת בתקשורת הבינלאומית, ושאי אפשר לצמצם אותה לכמה תמונות טראומטיות מעזה. הם סיפרו על החיים המשותפים של אזרחי ישראל היהודים והערבים בקמפוס, על הביקורת הפנימית בתוך החברה בישראל, ועל המתח הבלתי פוסק בין ביטחון, מוסר ודמוקרטיה.
לא כולם יקבלו את קיומו של הדיאלוג הזה ברוח טובה. בעולם האקדמי יש פעילים פרו-פלסטיניים הסבורים שכל מפגש עם ישראלים מעניק לגיטימציה למדינה ולכן עדיף להחרימם. בישראל יש מי שמזהים בהקשבה לטענות קשות מעין ויתור על מאבק ההסברה, הכרה בעמדות שאין להן, לדעתם, בסיס עובדתי ואפילו פעילות אנטי-פטריוטית במובהק. שתי העמדות הללו שונות מאוד זו מזו, אך שתיהן יונקות מאותה תפיסה בעייתית: העדר הבחנה בין האזרח, המדינה והממשלה. כאילו כל פרט מחויב לייצג את המדינה בכל רגע ובכל מרחב.
אקדמיה חופשית וחזקה היא אחד הבלמים בפני המגמות הסמכותניות הרווחות בעולם כיום. היא המרחב שבו אנשים יכולים לדבר באמת, להתווכח בלי להיענש, ולפגוש את מי שחושב אחרת מבלי להפוך אותו לאויב
תפיסה כזו אינה מוצדקת מבחינה מוסרית והיא גם מסוכנת מבחינה פוליטית. לפני הנסיעה אמרתי לסטודנטים דבר פשוט: אתם לא שליחי הממשלה או המדינה. אינכם נדרשים לייצג שום מדיניות ואינכם נדרשים להתנצל עליה. אתם מגיעים כיחידים, כישראלים וכסטודנטים. אתם לא צריכים להתעטף בדגל ולא לחזור על מסרים רשמיים. מנגד, אתם גם לא צריכים לכפות על עצמכם ביקורת אם אינכם מאמינים בה. חופש הדיבור שלכם הוא לא חולשה אלא ביטוי לחברה שבה עדיין מתקיים מרחב דמוקרטי אמיתי.
להכיל ריבוי קולות
וזה אולי הדבר החשוב ביותר כאן. בתקופה שבה דמוקרטיות ברחבי העולם נעשות שבריריות יותר, ושבה גם בישראל חווינו זעזועים עמוקים בשנים האחרונות, דווקא היכולת להכיל ריבוי קולות, להקשיב לביקורת, ולומר "אני אוהבת את המדינה שלי וגם מודאגת מן העתיד שלה" היא מקור כוח המשרת את האינטרסים של ישראל. זו תזכורת שישראל היא מדינה דמוקרטית, הרואה עצמה חלק מן הקהילה הבינלאומית. זוהי דמוקרטיה הנשענת לא רק על מוסדות והסדרים פורמליים כמו מערכת המשפט או האקדמיה, אלא גם על תרבות פוליטית שמאפשרת לקיים בתוכם שיחה פתוחה וחופשית.
אריה קרמפףצילום: מורן ויזןאקדמיה חופשית וחזקה היא אחד הבלמים בפני המגמות הסמכותניות הרווחות בעולם כיום. היא המרחב שבו אנשים יכולים לדבר באמת, להתווכח בלי להיענש, ולפגוש את מי שחושב אחרת מבלי להפוך אותו לאויב. בעולם שבו שגרירויות נסגרות ושגרירים נקראים הביתה, הקשרים הנרקמים בין כיתה קטנה בגרמניה לכיתה קטנה בישראל הם אולי מהגשרים האחרונים שנותרו לנו. זהו מרחב שלא רק מחזיק את הדיאלוג הבינלאומי בחיים, אלא גם מזכיר לנו מי אנחנו רוצים להיות כחברה.
על הגשרים האלה אסור לוותר. חזרנו לישראל עם תחושת אפשרות, עם רצון להמשיך את השיחה הפתוחה גם כאן, בין הקבוצות והקהילות שבתוך החברה בישראל, ולחשוב מחדש על אמנה חברתית שתאפשר חיים משותפים שיקרינו כלפי פנים וכלפי חוץ. האקדמיה היא אחד המקומות האחרונים שבהם הדבר הזה עדיין יכול לקרות.
תנו לה לפרוח.
פרופ' אריה קרמפף הוא ראש תוכנית הפכ"מ בבית הספר לממשלה וחברה, המכללה האקדמית תל אביב יפו
