שני מהלכים מסעירים בימים אלו את מדינת ישראל. האחד נוגע לפדיון שבויים ממלתעות השטן. האחר – למסגרת שתסייע לאלו שנלחמים בו. הראשון מציב דילמה קורעת לב ומבחין בין איש לאחיו. השני מתיר לאדם שלא להצטרף לאחיו בהגנה על הבית. זה נידון בדוחא וברחוב קפלן בירושלים. וההוא, כמה מאות מטרים משם, בכנסת ישראל. אבל שניהם לא באמת נפרדים. הם משלימים, ויש ביניהם יחסי הזנה הדדיים.
שניהם מדברים על פעימות הביצוע ופעימות הלב של תומכים ומתנגדים. שניהם נוגעים לשפיות העם. שניהם משפיעים על הערך הציוני שקובע שלא משאירים אף אחד מאחור. שניהם מעצבים את האתוס הישראלי שקורא "אחריי". שניהם נוגעים בכלל היהודי הקדום שאוסר לעמוד על דם רעיך.
אבל הממשק ביניהם, חשוב להבין, אינו סמלי בלבד. הוא גם פרקטי, מעשי. השפעתו תורגש לא רק בעוד חמישים שנה במסגרת ערכים נשגבים, אלא בקרוב מאוד. כי אחרי המילים הגבוהות והרגש וההבנה ההיסטורית של הרגע בו אנחנו נתונים, תדפוק המציאות בדלת במהרה. זו של מחר בבוקר, שעולה על טרמפ כדי לתפוס קו בפרימטר המתהווה בדרום, שאוכלת טונה שרופה במוצב בצפון, שמפנטזת על ארוחת שישי בבית. לאותה מציאות הולכים להצטרף המחבלים שישוחררו בעסקת החטופים שהוסכם עליה כעת. ומולם, יתמודדו אלו שמשוועים לעוד כתפיים מתחת לאלונקה.
השיח הציבורי בישראל מניח, משום מה, שצה"ל יתמודד עם האיום הנוסף שייווצר, גם מבלי שנחזק אותו בכלל כוח האדם המתבקש. הוא משער שהחלק שנוגע לביטחון ביום שאחרי העסקה הוא כמעט מובן מאליו, למרות השחיקה של מי שאמור ליישם אותו. הוא מסיק שתמיד נוכל לחזור ולהשמיד את האויב שמולנו, מבלי לגבות זאת במיצוי כל המהלכים האפשריים בשטח.
השפעת העסקה על ציבור משרתי הסדיר או המילואים היא לא העיקרית כאן. שיקולים אחרים קודמים לה. אבל הקשר בין שני המהלכים קיים, ומוטב שנכיר בו
זה לא אומר שיש להתנות את עסקת החטופים בחוק גיוס שוויני לחלוטין. רחוק מכך. כל אחד מהתהליכים חשוב בפני עצמו. ישראל מחויבת בחילוץ כל החטופים גם אם לא יתגייס מועמד אחד נוסף לשירות. ומצד שני, היא לא תיפטר מהחלת שוויון בזכות לשרת, אף אם יוחזרו כל החטופים הביתה. אבל הסתכלות מפוכחת יותר תכיר בהשלכה הישירה של התהליך הראשון על השני. היא תעודד שיח ער יותר לגבי היחס ביניהם. היא תחייב את הדרג המדיני והמבצעי לקחת יותר אחריות ולהפנים שההחלטות במהלך האחד מייצרות תוצאות ראויות להתחשבות גם במהלך האחר.
גדי עזרא צילום: אביגיל עוזיהשפעת העסקה על ציבור משרתי הסדיר או המילואים היא לא העיקרית כאן. שיקולים אחרים קודמים לה. ערך החיים של המחולצים מהשבי, הבאת הנרצחים לקבר ישראל, והצורך למקסם את שלבי העסקה כדי להשיב את כולם הביתה חשובים יותר. אבל הקשר בין שני המהלכים קיים, ומוטב שנכיר בו. ואם כל אתגרי המלחמה עד כה לא תרמו לחוק גיוס מקיף יותר, אולי אותו הקשר, בדרכו, יסייע לראות דברים מעט אחרת.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר ומחבר הספר “11 יום בעזה”
