למושב הדרומי השקט שבו גדי מוזס מתגורר בימים אלה, אני מגיעה בשעת צהריים חמה. אני פונה לשביל הקטן שמוביל אל הבית, חונה במקביל לשביל הפרחים הטרי והצבעוני, מול הצמחייה הרבה שמקיפה אותו. כל מה שגדי צריך שיהיה לו ליד הבית. גם זה, הזמני.
אחרי החיבוק החם, כזה שבו אני רוצה לתת כוח אבל בעצם תמיד מקבלת אותו, אנחנו מתיישבים בסלון. גדי, בן 81, יחף במכנס קצר, מספר על הלו״ז העמוס בפגישות וסיורים שצפוי לו היום. אנחנו שותים שני אספרסו ברצף, ומדברים על מה שלעולם אינו מתרחק ממנו - החטופים שעדיין בשבי, שיקום ניר עוז, והכמיהה להחזיר לקהילה הפגועה את הביטחון שנגזל ממנה. פתאום הטלפון של גדי מצלצל, הוא מרים אותו ואני רואה על המסך את תמונת רקע שלו ושל אפרת כ״ץ, בת הזוג שלו ב-20 השנים האחרונות, עד למותה ב-7 באוקטובר בדרך לעזה.
כשאנחנו מדברים עליה, קולו של מי שהפך לסמל החוסן ורוח האומץ, נסדק, ועיניו מתמלאות.
״אפרת הייתה בת זוג מדהימה״, גדי מספר, ״אישיות בעלת שיעור קומה. הייתה לנו הרמוניה בבית. אפרת הייתה יסודית בכל תחום שבו היא עסקה, רגישה בצורה בלתי רגילה. צנועה וחכמה. נהנינו מהמון דברים משותפים, טיולים בארץ ובחו״ל, אהבנו טבע ונוף מים זורמים, אהבנו ללכת הרבה ברגל. היא הייתה סבתא למופת ואני גאה בה מאוד. היא שרה, ואהבתי כשהיא שרה. בנינו אהבה יפה, והיא נקטעה באבחה אחת. זה כואב לי מאוד, היא חסרה לי מאוד. אני מניח שגם מזה אני אתאושש. אמצא דרך חדשה לצידה, כי היא תמיד תהיה איתי. אני רק מקווה שהטקס יעבור לי בשלום. אולי אז, כשאראה את זה ואותה מכוסה באפר, אבין שזה סופי״.
אותו טקס משפחתי ופרטי, שבו אפרת תשוב לקבורה באדמת ניר עוז שהיא כל כך אהבה, ייערך בעוד פחות משבועיים. הפעם, גדי יהיה שם וילווה אותה. ״החזרה שלה לקבר בקיבוץ נובעת משתי סיבות״, גדי אומר, ״ראשית, אחרי 7 באוקטובר אי-אפשר היה לחזור לקיבוץ בשל הסכנה בו, אפשר היה לעשות הלוויה כמו גנבים בלילה שם, אבל בסופו של דבר נערכה הלוויה מכובדת בקיבוץ רבדים. הבנתי שהייתה הלוויה מכובדת וגדולה, אבל לא היה ספק, לא לבנותיה של אפרת ולא לי, שמקומה בניר עוז. היא אהבה את האדמה, היא עבדה אותה ופעלה לטובתה במשך כ-40 שנים. מקומה כאן, בבית הקברות שלנו, אפרת חלק מההיסטוריה של הקיבוץ. גם הוריה קבורים שם, אין טבעי מכך שעליה להיות ליד הוריה, וגם לידי. הפעם, אני אהיה שם. זו תהיה מעין סגירת מעגל. אין שיקום באובדן כזה, הוא עצום ונורא, אבל אהיה שם ואוכל לומר מה שאני מרגיש״.
למצוא את הכוח מעומק הכאב
בימים אלה, ולמעשה כמעט מיד אחרי שחזר מ-482 ימי השבי שבהם הוחזק לבדו, גדי פועל לקידום שיקום ניר עוז, הקיבוץ שבו התגורר במשך כשישה עשורים. לצד ההתנהלות האינטנסיבית והסבוכה מול רשויות המדינה ומינהלת תקומה, גדי פועל רבות גם בשורות הקיבוץ. אם זה בשדות, ואם זה בין חברי הקהילה הפזורים במקומות שונים. בעיניים מבריקות, הוא מספר על ההצלחות הקטנות - וגם על הקשיים המובנים של חברי הקיבוץ לשוב בשלב זה לביתם.
״שיקום״ זו מילה גדולה. במה זה בעצם כרוך?
״יש כל כך הרבה פרטים וסעיפים, תוכניות ומספרים, אבל בסופו של דבר - שיקום ניר עוז קשור ליכולת של הקהילה לעכל את מה שקרה ולהתחיל חיים חדשים. אנחנו רואים את הניצנים - הבריכה שנפתחה, הפאב שכבר מארח חברים.
״בתחילת החודש הבא יחזרו לגור בקיבוץ כ-20 חברים, לצד קבוצות חדשות, מהחלוץ, מהשומר הצעיר ועוד, וימצאו תעסוקה באזור. זה יהיה תחילתו של השיקום האמיתי, כי החקלאות שלנו כבר השתקמה. אני גאה מאוד בתוצאות שלנו״.
ועדיין, אתה מבין את המשפחות, וגם את השכבה המבוגרת, שמתקשות לחזור.
״בוודאי. התושבים שלנו עברו טראומה קשה מאוד ב-7 באוקטובר, איבדו בני זוג, זיכרונות. את כל עולמם. אני מכיר בזה ומבין את זה מאוד. תחושת הביטחון נפגעה, כל החיים השתנו. אני מבין את כל מי שעדיין לא יכול לחזור. לי, פשוט, אין בית אחר. לכן, למרות הקושי העצום, אני חושב שאנחנו חייבים למצוא כוחות מעומק הכאב, מתחתית השאול, מהצער ומהאובדן, כדי לחזור הביתה. לחזור ולהתלכד יחד עם הבנים הנפלאים שלנו״.
״התושבים שלנו עברו טראומה קשה מאוד ב-7 באוקטובר, איבדו בני זוג, זיכרונות. את כל עולמם. אני מכיר בזה ומבין את זה מאוד. תחושת הביטחון נפגעה, כל החיים השתנו. אני מבין את כל מי שעדיין לא יכול לחזור. לי, פשוט, אין בית אחר, לכן אני קורא למצוא כוח ולחזור הביתה״
הבנים, גדי מספר, הם מי שעזבו את הקיבוץ לפני שנים, אך לאחר האסון הגיעו מכל מקום שבו היו כדי לעזור. ״מהרגע הראשון הם נרתמו להציל אותנו, באו מכל עבר, בארץ ובעולם. כבר ב-8 באוקטובר הם התארגנו עם חמ״ל, עם תוכניות תפעול וסיוע בכל תחום אפשרי. תוך שבוע היו בקיבוץ אנשים שעבדו בו, אנשים התפטרו ממקומות עבודה והגיעו. צריך להצדיע להם, הם תפארת היצירה. התרומה של הבנים ושל כל בני הזוג לשיקום רוחנו, היא נדירה ומוערכת״.
גדי הוא איש עבודה, וגם חזון ורוח, שמסתכל קדימה באומץ. אבל, גם הוא מודה שלא יוכל לממש את הליך השיקום הנפשי עד שלא ישובו לביתם כל החטופים שלנו. ״אני מרחם על הילדים האלה, על ההורים שלהם. אני יודע מה עבר עליי ב-482 ימים, ומה עובר עליהם ב-650 ימים. נפגשתי עם משפחות, זה קורע את הלב״.
על מה מדברים במפגשים טעונים כאלה?
״שאלו אותי לא אחת, ׳מה אנחנו צריכים לעשות?׳, אני אמרתי, קודם כל לדבר מאחורי כל מיקרופון אפשרי, מעל כל במה. כשאני הייתי בשבי ונחשפתי לבני מדבר, כששמעתי את הקול שלו, זה גרם לי להתרוממות רוח. וגם המידע שעובר הוא חשוב. אתה הרי לבד שם, מבודד, מנותק מכל. שנית, אני אומר, כשהוא יחזור משם - ללטף ולעטוף אותו. כי אחרי שבוע נרגעים מההתרגשות הראשונית, ואז מתחילים לעלות דברים, כל אחד לפי החבילה שלו מהשבי. אני קיבלתי כל כך הרבה חום מהמשפחה שלי, ומכל העם שהתגלה במלא הדרו.
״אני קורא לכל מקבלי ההחלטות להבין את שברון הלב של 50 משפחות החטופים והחללים שעדיין נמצאים בעזה, אני מבקש מהם להבין ששחרור החטופים הוא מעל ומעבר כל שיקול אחר. השחרור שלהם הוא בעדיפות הראשונה״.
״משפחות שאלו אותי, ׳מה אנחנו צריכים לעשות?׳, אני אמרתי, לדבר מאחורי כל מיקרופון אפשרי, מעל כל במה. כשהייתי בשבי ונחשפתי לבני מדבר, כששמעתי את הקול שלו, זה גרם לי להתרוממות רוח. וגם המידע שעובר הוא חשוב. אתה הרי לבד שם, מבודד, מנותק מכל״
מה עלה אצלך אחרי שבוע? מה עולה היום?
״תראי, אני בסדר. פיזית אני לא מרגיש יותר גרוע ממה שהיה. הגיל לא לטובתי, אבל אני רוצה להאמין שהוא רק מספר ולא משהו דרמטי יותר. נשארתי אופטימי ברוחי, למרות שהמציאות עדיין עצובה וקשה. אני רתום לשתי המשימות – שיקום ניר עוז והשבת החטופים. יש לי חוסן, אני יכול לעמוד בלחצים ובקשיים. אין לי אפשרות להישבר, זה קשה, זה לא אנושי, זה בלתי מתקבל על הדעת כל האירועים שקרו לנו, אבל ארגז הכלים שאני נושא איתי הוא רק אופטימי״.
איפה בכל זאת יוצא הרגש?
״אני לא נמצא בתחושה של משבר. לדבר על זה משחרר אותי מלחצים. אני לא נותן למצב הזה להשפיע עליי באופן שלילי, כי זו לא בעיה להיסחף אחורה. בכל מוצ״ש אני הולך לעצרת בכרמי גת, עומד לצד משפחות שעוברות קושי אדיר, שמשוועות למידע, אני מזדהה איתן ומשחרר שם רגשות שרק שם אני יכול לבטא. בזמן ששרים את ׳התקווה׳ אני דומע מהתרגשות. לאו דווקא בגלל לאומיות, זה פשוט נוגע בי. כשהייתי בשבי, ההמנון היה חלק מהפלייליסט שלי שהיה בראש שלי, המילים עודדו אותי – להיות עם חופשי בארצנו, ו-עוד לא אבדה תקוותנו. שרתי את זה שם בקול רם, זה הזין את כוחות הנפש שלי״.
ומה ממלא את כוחות הנפש היום?
״לאורך כל המסע הזה אני הייתי מאוד רציונלי. מהרגע שבו המחבלים פרצו אליי הביתה, הבנתי שהמשחק גמור, שאיבדתי כל השפעה על התהליכים שקורים. אם אנשים חדרו לביתי חמושים, לקחו ורצחו את אפרת, הבנתי שאיבדתי שליטה. כל חיי שאפתי לשלוט במצב, להיות פעיל ומציאותי. ופתאום, לא הייתה כל שליטה. אני לא חוזר אחורה, זה לא עושה לי טוב או רע, אלא אני מבין בדיוק את מצבי, והיום קיבלתי שוב את יכולת השליטה שלי. אני מקבל רק את ההחלטות שיכולות להשפיע עליי לטובה. לחזור הביתה, לניר עוז, היא אחת מהן״.
פורסם לראשונה: 00:01, 18.07.25
