בסבב המינויים האחרון במשטרת ישראל קודמו קצינים רבים ומוערכים, אך שוב – לא מתוך כלל הפוטנציאל הקיים. קצינות מוכשרות וראויות רבות מדי נותרו מחוץ למעגל הפיקוד, הרחק מליבת העשייה המבצעית.
כיום, רק שלוש נשים מפקדות על תחנת משטרה – נתון שממחיש את עומק הפער. בסבב המינויים האחרון לא מונתה אף אישה לפיקוד תחנה, והקידום בציר המבצעי כמעט ואינו קיים. מספר הקצינות שקודמו נמוך באופן מדאיג – רחוק מלשקף את הפוטנציאל הקיים, ורחוק אף יותר ממה שהארגון מסוגל וצריך לאפשר.
אני כותבת את הדברים לא רק כמי שמביטה מהצד, אלא גם כמי שהייתה חלק מהמערכת. במהלך יותר משלושה עשורים בשירות משטרת ישראל מילאתי שורת תפקידי פיקוד – כמפקדת תחנה, כסגנית מפקד מרחב, כמפקדת קורסי קצינים וכמדריכה במכללה לביטחון לאומי. חוויתי מקרוב את המורכבות שבלהיות האישה היחידה בחדר – ואת הדרך הארוכה, המתישה והפתלתלה שנשים צריכות לעבור כדי להגיע לעמדות השפעה.
מילאתי שורת תפקידי פיקוד – כמפקדת תחנה, כסגנית מפקד מרחב, כמפקדת קורסי קצינים וכמדריכה במכללה לביטחון לאומי. חוויתי מקרוב את המורכבות שבלהיות האישה היחידה בחדר – ואת הדרך הארוכה, המתישה והפתלתלה שנשים צריכות לעבור כדי להגיע לעמדות השפעה
החסמים אינם רק במספרים. הם נטועים עמוק בתרבות הארגונית: בציפיות מגדריות מסורתיות, באתוס גברי שמקובע בתפקידי השטח, בשיח שמקדש שעות עבודה בלתי נגמרות – ובחוסר התאמה למציאות המשתנה. נשים נדרשות להצטיין מעל ומעבר, להוכיח את עצמן שוב ושוב – וגם אז, לא בטוח שיקודמו.
תקרת הזכוכית של המשטרה אינה שקופה. זו תקרת בטון – מוצקה, יצוקה מהרגלים ישנים, מנורמות מקובעות וממבנים שלא הותאמו. זה מתחיל במחשבה שמיתרגמת למעשים, שהופכים להרגלים, שהופכים לנורמות – ולבסוף למציאות. ובמציאות כזאת האדישות מסוכנת.
הכותרת
המחיר של היעדר ייצוג נשי בראש משרדי הממשלה
30:54
מה עושים?
מציבים יעדים מדידים. קובעים ייצוג מגדרי כיעד רשמי. מבטיחים שקיפות בתהליכי קידום, ומפרסמים דו"חות תקופתיים.
משנים את התרבות – מעבירים את הפיקוד תהליך של שינוי תודעתי. מבהירים שמי שלא מקדם נשים – לא מתקדם. כי שוויון אינו סיסמה – הוא קריטריון למנהיגות.
משקיעים ביצירת מודלים נשיים לפיקוד – כמו מינויה של נצ"מ מירב וגנר למפקדת מרחב הכרמל. אבל לא מסתפקים ב"תקדים" אחד.
ולמה זה חשוב לכולנו?
המאבק לשוויון מגדרי ולגיוון במשטרה איננו רק מאבק של נשים.
זהו מאבק על פניה של החברה הישראלית. משטרה מגוונת, שמשקפת את כלל האוכלוסייה ומציעה מודלים מנהיגותיים רחבים – בונה אמון ציבורי, מחזקת את החוסן החברתי, ומעניקה שירות בטוח, מקצועי ונגיש יותר.
כמו כל ארגון ביטחוני, המשטרה מחויבת לשקף את הרב-גוניות של הציבור שהיא משרתת.
היעדר נשים בתפקידי ליבה ובדרגות בכירות – פוגע באמון הציבור, מקטין את מרחב החדשנות והחשיבה, ומערער את הלגיטימציה הציבורית.
מחקרים מראים שגיוון מגדרי בהנהגה משפר את איכות קבלת ההחלטות, ומפחית סיכונים לשחיתות וכשלים מערכתיים.
משטרת ישראל יכולה – וחייבת – להוביל את השינוי.
הגיע הזמן להפסיק למחוא כפיים לסיפורי הצלחה של נשים בודדות – ולהתחיל לבנות מציאות שבה סיפור הצלחה נשי הוא לא היוצא מן הכלל, אלא חלק מהנורמה. אני פורשת מהשירות בתחושת שליחות – אך גם בדאגה. שלוש שנים אחרי שהייתי האישה הראשונה שפיקדה על קורס קצינים – טרם באה אחת במקומי. זו לא אשמתן של הנשים. זו אחריות ההנהגה.
מירי פלדהמשטרה צריכה לשאול את עצמה בכנות: האם היא משקפת את הציבור שהיא נועדה להגן עליו? האם היא משתנה כדי למלא את שליחותה הציבורית – או נותרת מאחור? השינוי יגיע – אם נחליט שהגיע זמנו.
הכותבת, ניצב משנה בדימוס, מדריכה במילואים במכללה לביטחון לאומי וחברת פורום דבורה.
