מקרי ההתעללות המחרידים במסגרות לגיל הרך, שמתפרסמים חדשות לבקרים, הם עדות מבעיתה לכך שהטיפול המדינתי בכל הקשור למסגרות הללו הוא שטחי ולא מספק, רחוק מטיפול העומק הנדרש.
השנים האחרונות אופיינו בצעדים ממשלתיים חשובים מאוד בקידום זכויותיהם של ילדים בגיל הרך לחינוך, להתפתחות, להגנה ולכבוד. חוק הפיקוח על מסגרות לגיל הרך התקבל (לא לפני שמקרה מותה של יסמין וינטה ז"ל זעזע את אמות הסיפין והוביל לסיום הליך חקיקה שהחל כמעט 15 שנים קודם לכן, ביוזמת המועצה לשלום הילד), האחריות על המסגרות עברה מאחריות משרד ממשלתי שמקדם תעסוקת הורים לאחריות משרד החינוך, והוקצו משאבים להכשרות כח האדם, להדרכות הצוותים, לרישוי המסגרות ולפיקוח על פעילותן.
אלא שהצעדים להפיכת המטפלות-מחנכות לפרופסיה לא הושלמו, וזאת בלשון המעטה. המחסור בכח אדם איכותי ותגמולו לא טופל כהלכה, ומיון קפדני של המטפלות-מחנכות, הדרכות ופיקוח שוטף והדוק - אין. ואם בכך לא די, הרי שבשנה שעברה קוצצו 200 מיליון ₪ מהמרכיב המתוכנן והצנוע - אך החשוב - של ההדרכות למטפלות.
והנה, ומבלי חלילה להכתים מטפלות טובות ומסורות, נראה שיש מסגרות לגיל הרך, שעל אף שמותיהן מאירי העיניים והבטחות הצוותים שלהן הנעימות לאוזניים, מתגלות כלא אחרות מאשר גיהנום עלי אדמות. כך לא נותר להורים אלא להישען, עבור ילדיהם, על חוק מצלמות שהלך והורחב, עד כדי מתן אפשרות להורים עצמם לצפות במתרחש בגן וזאת אף ללא חשד להתעללות. החוק אינו מונע התעללות מחרידה בגנים, אך הוא עשוי למנוע המשך התעללות כשזו כבר מתרחשת, ולהבטיח העמדה לדין של צוותים מתעללים. במציאות שבה אין השקעה מספקת - בלשון המעטה - בכח האדם החינוכי במעונות או בפיקוח על התנהלות הצוותים ועל רמת הפדגוגיה, ההישענות של ההורים על פתרונות טכניים וטכנולוגיים כדי להציל את ילדיהם הרכים מפני יחס אכזרי, נראית כמעט בלתי נמנעת.
השיח הציבורי, בלית ברירה, מתמקד כבר תקופה ארוכה במניעת התעללות בעזרת אמצעים טכניים, והמדינה, בכך שהסדירה חובת התקנת אמצעים אלו, יוצאת לכאורה ידי חובתה. כמה קל עבורה
השיח הציבורי, בלית ברירה, מתמקד כבר תקופה ארוכה במניעת התעללות בעזרת אמצעים טכניים, והמדינה, בכך שהסדירה חובת התקנת אמצעים אלו, יוצאת לכאורה ידי חובתה. כמה קל עבורה: לא רק שמצלמות כמעט ואינן מטילות נטל על תקציב המדינה, אלא שהן גם לא מטילות כמעט אחריות עליה - האחריות הרי עוברת כך להורים.
אבל אסור להתבלבל: "בעיית ההתעללות בילדים", שנתפסת בטעות לעתים קרובות כבעיה של הפרט, של הילד שנפגע וההורים שלו בלבד, היא למעשה לא פחות מאשר איום אסטרטגי על מדינת ישראל, שחורג הרבה מעבר להשפעה הבלתי הפיכה על הילדים והוריהם. איום זה, הקשור להיעדר תוכניות לטווח ארוך והיעדר השקעה אסטרטגית בכח האדם הכי חשוב במשק, הוא גם חלק מתמונה גדולה הרבה יותר: במגזר הציבורי חסרים עובדים סוציאליים, חסרים פסיכולוגים חינוכיים, חסרים פסיכיאטרים לילדים, חסרים מורים, והרשימה עוד ארוכה.
עו"ד ורד וינדמןללא קרדיטחישבו על זה: המקצועות הכי חשובים לילדים, שהם גם המקצועות שהכי חשובים לחברה בישראל (וכולנו כמשפחות עשויים להזדקק להם בשלב כלשהו בחיינו), הם אלה המוזנחים ביותר, שזוכים לתיגמול הנמוך ביותר ולעתים אף לתדמית ציבורית הגרועה ביותר. זאת - למרות שהם הם מחזיקים על גבם הן את יסודות ההווה של מדינת ישראל והן את יתדות העתיד של החברה.
כולנו כאזרחים צריכים לשאול את עצמנו האם ואיך ממשלת ישראל מטפלת באיום האסטרטגי הזה, ומה המחירים שכולנו, ובראש ובראשונה הילדים שלנו, משלמים על כך - ועוד נידרש לשלם עשרות מונים בעתיד.
עו"ד ורד וינדמן היא מנכלית המועצה לשלום הילד
