שורדת השבי דורון שטיינברכר נשאה דברים הערב (שׁבת) בעצרת שהתקיימה בכיכר החטופים בתל אביב. דורון סיפרה על הסיוט שחוותה מרגע שנחטפה ממיטתה בכפר עזה, על התחושות הקשות שאתה "נשכח" בשבי, ועל השמחה שבשחרור - שאינה שלמה כל עוד יש חטופים בעזה. "אין דבר חשוב יותר מהשבת כל החטופים, עכשיו", היא אמרה.
"הייתי פה בחלומות שלי בשבי, הייתי פה באישון לילה, שבוע וחצי אחרי שחזרתי, באתי לראות. ידענו שיש כיכר, שיש מקום בו כל שבת נמצאים אנשים. שיש איזשהו מקבץ אנשים שיודעים שיש חטופים, שלא המשיכו את חייהם הלאה, שעוצרים לרגע. זה נותן לך כוח, הרבה כוח. ואפילו, לרגעים זה משכיח את הפחד שישכחו אותך", היא אמרה.
נאומה של דורון בכיכר החטופים
(צילום: satview)
שטיינברכר סיפרה על יום בשבי שבו נאמר לה שהיא חוזרת לביתה, אך לא כך היה. ״ביום חמישי, 30 בנובמבר 2023, אמרו לי שאני הולכת הביתה. אחרי כמה שעות אמרו לי שזה יקרה מחר, 1 בדצמבר. לא ישנתי כל הלילה מרוב התרגשות. לצערי הרב, הבוקר נפתח ברעשי פיצוצים ואיתם גם ההבנה שאני לא חוזרת הביתה. אתה קם לפיצוצים, ואין לך מושג מתי תחזור״.
היא התייחסה לחידוש הלחימה בעזה, בדיוק ביום הולדתה שחל השבוע: "ביום שלישי האחרון לא קמתי לפיצוצים, קמתי להודעות וואטאספ, חלק מאחלים מזל טוב כי זה יום הולדתי, וחלק מעדכנים מה קרה הלילה: חזרו להילחם. חטופים לא חוזרים.
"ב-7 באוקטובר נחטפתי ממיטתי תחת יריות משכונת הדור הצעיר בכפר עזה", היא המשיכה, "נכנסו אליי לחדר, ירו, ירו מלא, חטפו אותי מהמיטה שלי, כל הסדין שלי מחורר. זה נס שנשארתי בחיים, נס שחזרתי, נס שחזרתי בחיים. המקום שבו גדלתי, שתמיד היה בו צחוק, שמחה ומוזיקה, המקום הזה עומד כמו גל-עד. נרצחו שם רבים מחבריי. עמית ואמילי חזרו, אלון ויותם נהרגו בשבי מאש כוחותינו, וגלי וזיוי עדיין חטופים. פוגשים אותי עכשיו ושואלים אותי אם אני בסדר. אני עונה שכן עם חיוך כזה קטן והטיית ראש, אבל אני לא בסדר".
"אני באה לפה, כי זה הדבר הנכון, כי הציבור חייב להבין שזה הדבר היחיד שחשוב, כי זה לא יכול לרדת מהכותרת, כי המשפחות והחברים לא יכולים להיות לבד. וכי אני הבטחתי לעצמי, לשאול כל פעם מה צריך לעשות, שזאת המשימה החשובה ביותר, ושאני שם", היא הוסיפה, "אני עושה מה שצריך, נוסעת למי שצריך, מדברת, פועלת. לא מוותרת. יש בי פחדים וכאבים, אבל לא אלו שאתם חושבים. יש בי פחד שהם לא יחזרו הביתה, יש בי פחד וכאב למשפחות שלמות, פחד וכאב לחטופים ששם. ויש בי כעס למי שחושב שזה בסדר לחזור להילחם".
"איפה אתם? איך אתם לא מקשיבים לנו? איך? גם שם, יש המון פחדים. יש את הפחד שישכחו, הפחד שילמדו לחיות לצד הלחימה, הפחד שילמדו לחיות לצד זה שאנחנו לא פה, שיש חטופים. שזה יהיה נורמלי. ההתמודדות עם הפחד, גם פה וגם שם. היא שיש אנשים, שיש אתכם. שיש ציבור ישראלי, שלא משאיר לבד. ואתם מדהימים, קשובים, ואמפתיים.
"אבל, זה לא מספיק. החוויה שם אחרי כלכך הרבה זמן, היא שוויתרו עלייך. וזה כאב שלא ניתן להסביר במילים. אנחנו החטופים שחזרו לא יכולים להתחיל את תהליך השיקום שלנו עד שכולם פה. אבל, גם המדינה לא יכולה להתחיל את השיקום שלה. החברה, הקהילות, המשפחות השכולות, החיילים, האזרחים, הפצועים בגוף ובנפש. כולם, החברה הישראלית, הכואבת והשבורה, לא תתחיל את דרכה החדשה, את השיקום, את הבנייה, עד שלא כל החטופים, החיים והחללים יהיו פה". בסיום דבריה היא אמרה: "כולם חייבים להיות פה עכשיו. כולם, בפעימה אחת. עכשיו!".
אביטל לצד שגיא דקל חן בכרמי גת: "כשיש מלחמה, אין תקווה"
אביטל דקל חן, אשתו של שגיא ששוחרר מעזה לאחר 497 ימים בשבי, הגיעה יחד איתו לעצרת קהילת ניר עוז בכרמי גת. "שגיא, אהבת חיי, היום אתה עומד כאן ורואה איך נראית עצרת למען חטופים במדינת ישראל", היא אמרה.
שגיא דקל חן, אביטל וביתם בעצרת בכרמי גת
(צילום: גדי קבלו, דוברות ניר עוז)
"היום אני מתרגשת במיוחד, כי לראשונה אני עומדת בעצרת ונואמת מול האדם החשוב ביותר בחיי – שגיא", היא המשיכה, "חודשים שלמים דיברתי ונאמתי מול כל כך הרבה אנשים, אבל אתה, לא הצלחת לשמוע אפילו נאום אחד. ועדיין לא ויתרתי. כי ידעתי שאת הכוח שאני שולחת לך, אתה מקבל.
"לפני כמה ימים דיברנו על חידוש המלחמה, על איך זה משפיע על חיי החטופים. אמרת לי שאת המלחמה אנחנו מכירים רק מהצד הזה, אבל אתה מכיר את המלחמה גם מהצד השני של הגדר. וכשיש מלחמה, אין תקווה. אמרת שאתה חושש יותר מכל שהחברים שלך שם מאבדים את התקווה שלהם ואתה מפחד לגורלם. אז אני רוצה שתסתכל על כל האנשים סביבך ותראה כמה כוח יש כאן. אנחנו לא נוותר על החטופים ונעשה הכול כדי להחזיר אותם הביתה. הכוח שאתה רואה כאן הוא איתן, שעומד בכל המצבים, שמגיע בכל שבת כדי להגיד לכולנו – אנחנו איתכם".
