בשנים האחרונות אני מנסה להבין את הכתיבה ברשת. לא רק את התוכן עצמו, אלא גם את כמות המידע שהולכת לאיבוד, מתעוותת, ומגיעה ליעדה בצורה שמזכירה משחק טלפון שבור — רק בלי הצחוק שבסוף.
המסע הזה לא התחיל מתוך סקרנות אקדמית טהורה - הוא התחיל בגלל התקפות. במהלך תקופת הקורונה הואשמתי על ידי אנשים שונים באינטרנט בכל מיני מעשים איומים, כמובן לא נכונים. בין אם זה היה הפצת תעמולה זדונית או שליטה במוחות של אנשים — ההאשמות היו יצירתיות, ובעיקר קשות וכואבות. אבל מה שהפתיע אותי במיוחד לא היה עצם ההאשמות, אלא האמונה: אנשים האמינו, באמת ובתמים, שאני אחראי לכל הדברים הנוראיים שהם סיפרו עליי. והם לא סתם האמינו - הם היו משוכנעים. ולא משנה מה אמרתי, או כמה הסברתי, לא היה שום שינוי.
המפגש הזה עם חוסר האפשרות לשכנע הוביל אותי להסתכל לעומק על מה שקורה ברשת: על תרבות השיח, על הפסיכולוגיה של ההבנה, ועל המבנה עצמו של האינטרנט - הפלטפורמות, האלגוריתמים, והציפיות שלנו. למדתי הרבה: על פסיכולוגיה, על קוגניציה, על קהלים. אבל היום אני רוצה לשתף אתכם ברעיון אחד פשוט וחשוב שלמדתי. רעיון שלקח לי זמן להבין, אבל מאז שהבנתי אותו אני רואה אותו בכל מקום: ברוב האינטראקציות שלנו באינטרנט אנחנו לא באמת מדברים עם מישהו אחר, אלא עם גרסה של עצמנו על עצמנו. אנחנו מדברים לא מתוך שיחה או הקשבה, אלא מתוך צורך להראות איפה אנחנו עומדים. ואז נתקלתי במושג עתיק, שנדמה שנכתב בדיוק בשביל לתאר את מה שקורה היום: שיבולת.
בספר שופטים, פרק י”ב, מתוארת מלחמה בין שבט אפרים לבין יפתח הגלעדי ואנשי גלעד. אנשי גלעד ניצחו בקרב, והציבו מארבים במעברי הירדן - המעברים שבהם אנשי אפרים היו מנסים לברוח חזרה לאזורם שממערב לירדן. כדי לזהות אם הנמלטים הם מאנשי אפרים, השתמשו אנשי גלעד בתחבולה לשונית: “וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱפוֹא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיִּשְׁחֲטֻהוּ אֶל מַעַבְרֵי הַיַּרְדֵּן”. ההסבר לכך הוא שלאנשי אפרים הייתה הגייה שונה: הם לא הצליחו לבטא את הצליל “ש”, והיו מבטאים אותו כ“ס”. ולכן, המילה “שיבולת” שימשה להם כמבחן: מי שאמר “שיבולת” היה מגלעד - ושרד. מי שאמר “סיבולת” - זוהה כאיש אפרים, ונהרג.
דמיינו את המצב שבו מישהו מראה לכם את הצמח שיבולת ושואל אתכם איך קוראים לצמח הזה - זו לא באמת שאלה עניינית. זו היא שאלה של זהות. ומכאן אני משתמש במונח הזה, “שיבולת”, כדי לתאר סוג מסוים של אמירה: אמירה שנראית כאילו היא מדברת על עובדות, אבל בפועל היא מדברת על זהות.
תחשבו לדוגמה על אמירה פוליטית כמו זו של דונלד טראמפ, שטען בזמנו שמהגרים אוכלים חתולים וכלבים. האם הוא באמת התכוון לכך? ההנחה שלי היא שהוא לא התכוון לכך פשוטו כמשמעו, אלא השתמש בזה בתור "שיבולת"
תחשבו לדוגמה על אמירה פוליטית כמו זו של דונלד טראמפ, שטען בזמנו שמהגרים אוכלים חתולים וכלבים. האם הוא באמת התכוון לכך? ההנחה שלי היא שהוא לא התכוון לכך פשוטו כמשמעו, אלא השתמש בזה בתור "שיבולת", בתור דרך לומר: “אני כל כך נגד מהגרים, שאני מוכן להגיד משהו מאוד קיצוני כדי שתבינו מי אני”.
וזו בדיוק ההבחנה החשובה: שיבולת היא לא אמירה שמטרתה לברר משהו או לשתף רעיון - היא סימן זיהוי. וכדי שהאמירה תהיה אפקטיבית מבחינת הזהות, היא חייבת להיות קיצונית. לומר “אני נגד מהגרים” לא מספק. לומר “הם אוכלים חיות מחמד” - זה כבר מסמן אותך היטב.
אבל יש כאן עוד משהו עמוק ומסוכן שצריך להבין. כשהשיבולות חוזרות על עצמן שוב ושוב, הן לא רק מסמנות זהות - הן גם מתחילות להיתפס כאמת. ככל שאמירה חוזרת ונאמרת על ידי יותר אנשים, יותר פעמים, ביותר הקשרים - כך היא צוברת תוקף בעיני הציבור, גם אם אין לה שום בסיס עובדתי. המוח שלנו בנוי לזהות תבניות, והחזרתיות יוצרת תחושת אמת. ככל שמשהו חוזר על עצמו יותר, אנחנו נוטים להאמין לו יותר. שקר שחוזרים עליו מספיק פעמים מפסיק להישמע כמו שקר. הוא פשוט נשמע מוכר.
ומכאן, שתי שאלות שאני רוצה לשאול אתכם:
1. האם תוכלו לזהות אמירה כזו גם אצלנו? אצל פוליטיקאים, אנשי ציבור, אולי אפילו אנשים סביבכם? אמירה שנשמעת כמו עובדה, אבל בעצם מטרתה העיקרית היא לסמן שייכות וזהות?
2. מי לדעתכם הוא “מלך השיבולות” בפוליטיקה הישראלית? מי נבחר הציבור שמשתמש הכי הרבה באמירות שנשמעות כמו תיאור של מציאות, אבל בעצם נועדו לשדר “תראו מי אני”?
אני מניח שכמו שאני התחלתי להבחין בשיבולת בהרבה מקומות מסביבי, גם אתם תתחילו לראות שיבולת בהרבה מקומות. אבל אני רוצה להדגיש: למרות שהמושג הזה עוזר לי להבין טוב יותר את המציאות, הוא גם מאוד מדאיג
אני מניח שכמו שאני התחלתי להבחין בשיבולת בהרבה מקומות מסביבי, גם אתם תתחילו לראות שיבולת בהרבה מקומות. אבל אני רוצה להדגיש: למרות שהמושג הזה עוזר לי להבין טוב יותר את המציאות, הוא גם מאוד מדאיג. כי כשהשיח הציבורי מתמלא בשיבולות - ועוד כאלה שחוזרות שוב ושוב - אנחנו מאבדים את היכולת להבדיל בין אמת לאסטרטגיה של זהות. ובנקודה מסוימת, גם אנחנו מתחילים להאמין.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים אמירה חריגה, קיצונית, או סתם מוכרת מדי, נסו לשאול את עצמכם: האם זו עובדה, או שיבולת? ואם זו שיבולת - כמה פעמים כבר שמעתם אותה?
