לפני כחודשיים ציינו 40 שנה למופע הלייב אייד. מכיוון שבמקרה הייתי אז באנגליה, יצא שנפלתי על שידור לילי של ה-BBC שחזר להפנינג המוזיקלי המיתולוגי שביקש אז לסיים – או לפחות לצמצם – את הרעב באפריקה. היה נחמד להיזכר. לא רק במוזיקה שעשו לפני 40 שנה, אלא גם בתמימות של אותם מוזיקאים גדולים שחשבו שהם יכולים לרתום את המעמד והיצירה שלהם כדי להזיז משהו בעולם.
לייב אייד לא היה הפעם הראשונה או האחרונה שבה מוזיקאים האמינו שיש להם כוח לשנות את העולם. למעשה, רבים מהם עדיין מאמינים שעליהם לעשות מעשה כשהם נתקלים במעשה עוולה, אלא שהפעם אנחנו נמצאים בצד שבו נדרש לדעת מה חלקם בשינוי, ואת זה כבר הרבה פחות נעים לשמוע.
במסגרת הקמפיין No Music For Genocide קראו 400 מוזיקאים לחסום את המוזיקה שלהם בפני משתמשי שירותי הסטרימינג בישראל. בהצהרה שנלוותה למהלך נכתב בין היתר ש"התרבות לא יכולה לעצור פצצות, אבל היא יכולה להתנגד לדיכוי פוליטי, לשנות את דעת הקהל ולסרב לנרמול של מדינה שמבצעת פשעים נגד האנושות". בהמשך קראו אותם מוזיקאים לחברות התקליטים הגדולות ליישר איתם קו, וביקשו מעוד קולגות שלהם להצטרף.
בהתחלה קצת נחרדתי: לא רק מהמשך הפגיעה בשמה הטוב של ישראל והעצמת תחושת הבידוד (לאור החודשים האחרונים, נראה שאנחנו עושים עבודה מצוינת בנושא גם בלי העזרה שלהם), אלא גם מהפן הפרקטי – איך אשמע מעכשיו את המוזיקה שאני אוהב מחוץ לבית. כשעברתי על רשימת השמות, נרגעתי לרגע. מתוך אותם 400, רק שניים באמת הזיזו לי – מאסיב אטאק ופרימל סקרים, ומה עוד שגם המוזיקה שלהם, לפחות נכון לכתיבת שורות אלו, עדיין זמינה. כדי לעשות להם דווקא, הטור הזה נכתב בזמן ש-Protection, האלבום העדיין נפלא שמאסיב אטאק הוציאו ב-1994 (וגם הופיעו בארץ), התנגן ברקע.
חרם זו תגובה ילדותית, ולפחות במקרה של 400 המוזיקאים האלו – גם די נאיבית. אפשר לזלזל בו אבל קצת קשה להתעלם מכך שמתגלגל כאן כדור שלג שלא בטוח שיהיה כל כך קל לעצור אותו. אני יכול להסתדר מצוין בלי השתתפות לאומית באירוויזיון, שהפסיק לעניין אותי בערך באמצע האייטיז, וגם בלי האלבומים של כמה מחותמי העצומה הזו - ובהם רינה סוואיאמה, פונטיינס די.סי, פיי וובסטר, הזמרת מו או Japanese Breakfast - בעיקר כי לא שמעתי אותם גם קודם לכן. אך למול שינוי הכיוון ביחס אלינו, כבר קשה לסתום את האוזניים.
הביקורת הזו גם די דומה לתסכול שחשים לא מעט ישראלים - בהם כאלו שיצאו ליותר מסבב מילואים אחד בצו 8 - מכך שאין באמת תקווה באופק
לא כולם שונאים אותנו. רחוק מזה. אבל כשמי שבאמת בעדנו (נגיד רדיוהד או בונו מיו2) ומבין שהמצב פה מורכב כבר מתחיל לזוז בחוסר נוחות בכיסא ברגע שהוא צריך להשיב על שאלות על יחסו הנוכחי לישראל, זה כבר מדאיג. לא כי אי אפשר להסתדר בלי המוזיקה שלהם, אלא כי חלק מהביקורת שהם משמיעים על מעשי הממשלה במלחמה המתארכת היא לגיטימית. והיא גם די דומה לתסכול שחשים לא מעט ישראלים - בהם כאלו שיצאו ליותר מסבב מילואים אחד בצו 8 - מכך שאין באמת תקווה באופק. ואם כבר אנחנו דוהרים בדרך הבטוחה להפוך לספרטה, לפחות שתהיה לנו קצת מוזיקה טובה באוזניות שתנעים לנו את הבידוד.
