הסרטן לקח לי את הקול, אבל לא את היכולת להתריע. לאחר שחליתי ונאלצתי לעבור ניתוח מורכב, הבנתי מקרוב מה פירוש המילים "תרופה מצילת חיים". כשהמדינה מקצצת 100 מיליון שקל מתקציב סל התרופות – כך שבמקום 650 מיליון יוקצו השנה רק 550 מיליון – אני יודע שלא מדובר רק במספרים יבשים אלא בגזר דין מוות לחולים. המשמעות היא שכ-100 תרופות בלבד ייכנסו לסל מתוך כ-570 שהוגשו, וכל עיכוב בהנגשת טיפול עלול להביא לפגיעה באיכות החיים ואף למוות שניתן היה למנוע.
מאחורי המספרים עומדים אנשים אמיתיים. אני אחד מהם. הסימנים המקדימים הראשונים למחלה היו צרידות מתמשכת שלא חלפה. באותה תקופה נאבקתי בכנסת ב"חוק הלאום", נאמתי בלי סוף והנחתי שהקול הצרוד שלי הוא תוצאה של המאמץ הבלתי פוסק. חשבתי שמדובר רק בעומס, בקול שנשחק אחרי אין סוף נאומים. הצרידות הפכה חלק מהיומיום שלי, עד שהרופאים קבעו חד-משמעית: מדובר בגידול סרטני בגרון. עברתי הקרנות וכימותרפיה, אך לאחר כמה שנים הסרטן חזר ונאלצתי לעבור כריתת גרון – לאבד את הכלי המרכזי שלי כפוליטיקאי.
באותו רגע מצאתי את עצמי בצד השני. לא עוד מחוקק בוועדות הכנסת שדן על תקציבים, אלא חולה התלוי לחסדי המערכת. חוויתי על בשרי עד כמה היא חסרה ציוד מתקדם, מכשירים חדשים ותרופות חיוניות. ההבנה הזו שינתה את נקודת המבט שלי על סדרי העדיפויות של המדינה ועל האחריות שלה כלפי החולים.
הזהות האישית משתנה
חולי סרטן ראש-צוואר מתמודדים עם מציאות קשה במיוחד. המחלה משנה את חייהם מן היסוד – הדיבור נפגע, הדימוי העצמי קורס, ואיכות החיים נפגמת. מי שעבר כריתת גרון כמוני יודע עד כמה הזהות האישית משתנה והקול שהוא הדרך הכי בסיסית לבטא את התחושות והמחשבות – נעלם. גם אחרי שחזרתי לדבר בעזרת תותב קולי והצלחתי לשוב לנאום מול קהלים, התחושה של הזרות והכאב לא נעלמה.
במשך למעלה משני עשורים כמעט ולא נרשמו פריצות דרך משמעותיות בטיפול בסרטן ראש-צוואר. והשנה סוף-סוף קיימת תרופה חדשה שמעניקה תקווה אמיתית. אלא שלא בטוח שמדינת ישראל תנגיש את הטיפול הזה עבור החולים שלה כשהתקציב דל והשמיכה קצרה. למרבה הצער, עלות התרופות גבוהה, והחולים נאלצים לבחור בין חיים לבין חשבון הבנק שלהם. מי שאין בכיסו פרוטה נותר ללא מענה.
בעידן שבו הרפואה העולמית מתקדמת בקצב מסחרר עם פריצות דרך בתחומי האונקולוגיה, מחלות נדירות, מחלות לב, ועוד – ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור
דווקא בעידן שבו הרפואה העולמית מתקדמת בקצב מסחרר עם פריצות דרך בתחומי האונקולוגיה, מחלות נדירות, מחלות לב, ועוד – ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להישאר מאחור. בעוד שבמדינות רבות בעולם המערבי, מטופלים זוכים כבר היום לנגישות רחבה לטיפולים פורצי דרך כחלק ממערכות הבריאות הציבוריות, ישראל – שבעבר נחשבה לחוד החנית בזמינות הטכנולוגיות ובמדיניות סל התרופות – הולכת ומאבדת את יתרונה היחסי.
ברור לחלוטין שסדרי העדיפויות בתקציב המדינה היום אינם ממוקדים באזרחים הזקוקים לטיפולים מתקדמים או במערכת הבריאות הציבורית שנמצאים על סף קריסה. במקום זאת, חלק ניכר מהמשאבים מוזרמים להתנחלויות ביהודה ושומרון ולמגזר החרדי – ללימודי תורה, חינוך דתי ותמיכות ייחודיות – בעוד ההשקעה בבריאות, רווחה ותשתיות לאומיות הולכת ומצטמצמת. מציאות זו יוצרת תחושה קשה שהחיים עצמם, בריאות האזרחים והגישה לטיפולים מצילי חיים, נדחקים לשוליים של סדר היום הלאומי.
אני פונה לחבריי בכנסת - מכל סיעות הבית, מהקואליציה ומהאופוזיציה גם יחד - לא לעמוד מנגד. מי שישב בוועדות הכספים והבריאות, כמוני בעבר, לא יודע עד כמה "הגלגל יכול להתהפך". יום אחד אתה בצד שמקבל החלטות, ולמחרת אתה עלול להיות בצד שתלוי בהן. החובה שלנו כחברה היא לא להשאיר את החולים לבד במאבק הזה.
סאלח סעדעל פי ההמלצות המקצועיות, תקציב סל התרופות צריך לגדול מדי שנה לפחות ב־1.5% מתקציב הבריאות – כלומר, תוספת של כ־900 מיליון שקל. בפועל, במקום להגדיל את התקציב, הממשלה בוחרת לקצץ בו. במקום להזרים משאבים שמטיבים רק עם הבייס הפוליטי, על המדינה להחזיר את הבריאות לראש סדר העדיפויות הלאומי. מערכת הבריאות שלנו זקוקה לחיזוק מיידי - למחלקות אונקולוגיות מתקדמות, לטכנולוגיות חדשניות ולתרופות מצילות חיים שמטופלים ממתינים להן מדי יום.
אני קורא לחברי הכנסת לא לאפשר את הקיצוץ הזה, להיאבק בוועדות, לעמוד מול כל לחצים פוליטיים ולהבטיח שכל תרופה מצילת חיים תעמוד לרשות החולים כבר השנה. החולים אינם יכולים להרשות לעצמם לחכות. האחריות היא בידיכם, והחובה המוסרית שלכם היא להיות הקול של מי שאין להם קול.
סאלח סעד הוא חבר כנסת לשעבר שכיהן בוועדות הכספים והבריאות, מצא את עצמו בצד השני של המתרס – כחולה סרטן ראש-צוואר שנאלץ לעבור כריתת גרון
