מבעד למסך הטלוויזיה מהבהבים הדיווחים הדרמטיים על אודות מבצע צבאי נועז באיראן. אלמנט הפתעה מרהיב בחוכמתו, הפעלת כוח שלא נראתה ברחבי העולם במשך עשורים. ככל שהשעות נקפו נחשפנו לעוד טפח ועוד נדבך במהלך ההיסטורי – השתתפות של כוחות מיוחדים על אדמת מדינת הטרור האיראנית, חופש פעולה מוחלט של חיל האוויר ויכולות טכנולוגיות מהמתקדמות בעולם. מדינת ישראל בעוצמה מרהיבה, הבהירה שהיא יודעת ויכולה להכות בכל נקודה על פני הגלובוס.
תחי מדינת ישראל, כל הכבוד לצה״ל.
אבל כמו שאומרים – אני רק שאלה. תרשו לי להתנצל מראש מבלי להמעיט בערך המתבקש, אבל אנחנו, תושבי עוטף עזה, שעומדים ומשתאים למראות הללו מסלון הבית הפגוע או מבעד לחלון בדירה הזמנית, לא יכולים שלא לזעוק את ה-שאלה. אותה שאלה שבמשך מעל ל-600 ימים אין עליה תשובה. אותה שאלה שאסור לשאול את הממשלה חלילה. שאלה פשוטה וקצרה: איפה הייתם אז?
איפה היה חיל האוויר המפואר הזה כשהשמיים היו שקטים – בדיוק כשלא היו אמורים להיות? איפה היו היחידות המובחרות, כשהפחד חדר דרך הדלתות והמסכים התפוצצו על פנינו? איפה הייתה אותה ממשלה, כשהתינוקות שלנו נטבחו, כשהשכנים שלנו נגררו מעבר לגדר?
בעבורנו, המבצע הזה אינו רק הוכחה ליכולת. הוא גם מראה – מראה כואבת שמזכירה מה לא קרה כשזה באמת היה חשוב. עשרות שנים אנחנו מתריעים, צועקים, מבקשים להיות במרכז סדר העדיפויות. ב-7 באוקטובר – הופקרנו.
איפה היה חיל האוויר המפואר הזה כשהשמיים היו שקטים – בדיוק כשלא היו אמורים להיות? איפה היו היחידות המובחרות, כשהפחד חדר דרך הדלתות והמסכים התפוצצו על פנינו? איפה הייתה אותה ממשלה, כשהתינוקות שלנו נטבחו, כשהשכנים שלנו נגררו מעבר לגדר?
ההישגים הביטחוניים של השבועות האחרונים לא יכולים להלבין את המחדל. הם לא יכולים למחוק את התחושה שביום האסון הגדול ביותר במדינה – היא נאלמה דום ולא הייתה שם בשבילנו.
אני לא גנרלית או אשת צבא עטורת דרגות, ואפילו לא יועצת לביטחון לאומי. אני אמא לארבעה ילדים קטנים שגרה במדינת ישראל ורוצה לישון בשקט בלילה. האיום הקיומי שעליו הפחידו אותנו יום יום, התנפץ לנו באותה שבת שחורה, בלי אף צנטריפוגה או רמת העשרת אורניום של 60%. המילים הגדולות לבשו כפכפים וטויוטות לבנות מקרטעות.
דנה מזרחי-בראודהצילום: סאלי בן אריהבתוך כל ההישגים הללו, אסור לשכוח לרגע את הכאב המתמשך והבלתי נתפס של 50 החטופים שעדיין כלואים בעזה – אזרחים שנחטפו מבתיהם ונלקחו למנהרות החושך של חמאס. בשבוע האחרון, המדינה כולה רעשה מ-100,000 ישראלים שתקועים בחו״ל ללא אפשרות לחזור ארצה. המדינה מתחייבת להשיב את כולם הביתה – כולם זה אומר גם את 50 אחינו המוחזקים בתופת התהום של מנהרות חמאס בעזה.
כל מה שאנחנו מבקשים הוא לשוב לישון בשקט, ולהאמין שהחיטה תצמח שוב מבלי שהיא תכה בנו בבוקר יום שבת בהיר. ובעיקר – לדעת שהילדים שלי שווים את אותה ההגנה, כמו איום הגרעין האיראני. וגם אחרי שהמערכה עם איראן תיגמר המחדל עדיין יישאר. בכאב ובתקווה,
אמא מודאגת מעוטף עזה.
הכותבת היא מנכ״לית DNA smart PR, אם לארבעה מקיבוץ ניר עם שבעוטף עזה
