ביום הולדתה ה-37 נרצחה מירן ביתן בידי בן זוגה לשעבר, מישל קדוש, במכונית שלה ליד שדרות. הרצח המזעזע לא התרחש באופן פתאומי. גם במהלך תקופת הקשר הזוגי וגם לאחר שהסתיים מירן ז"ל התריעה, התלוננה במשטרה, ביקשה צו הרחקה וסיפקה תיעוד למעשי האלימות והאיומים שספגה מקדוש. ושוב, למרות שהכתובת הייתה על הקיר - המערכת המשפטית, המשטרתית והרווחתית כשלה.
מירן לא נולדה קורבן. היא הייתה אישה צעירה, אמא, חברה, בת ואחות אהובה. כמו נשים רבות אחרות היא נקלעה למערכת יחסים רעילה, שבה האהבה התחלפה בשליטה, באיומים ובאלימות. היא ניסתה להיחלץ, היא פנתה לעזרה, היא התלוננה, היא ביקשה להגן על עצמה. אבל בכל נקודה שבה הושיטה יד לסיוע, המערכת כשלה. עד כדי כך, שמירן חששה לפנות שוב למשטרה, כדי לא להסלים את האלימות כלפיה. בסופו של דבר, היא נותרה לבד.
מותה של מירן ז"ל אינו "עוד מקרה טרגי" - הוא כתב אישום חריף נגד רשויות האכיפה. כל הסימנים היו שם. מאות נשים בישראל מתריעות מדי שנה על איום מיידי לחייהן מבני זוג אלימים. למרות חקיקת החוק המאפשר שימוש באמצעי פיקוח אלקטרוני למניעת הפרות צווי הרחקה, בפועל אושרו בשנה האחרונה רק 25 צווים לניטור אלקטרוני מתוך כ-10,000 בקשות לצווי הגנה - שיעור זעום שמערער על מהות החוק וגוזר גזר דין מוות על רבות. "הערכות מסוכנות" מפני החשוד אינן מתבצעות בהיקף הדרוש, ומערכת הבריאות והמשטרה מדווחות על פער מודעות לנושא בקרב שופטים, נשים מאוימות ואף עובדי הרווחה. הצו הטכנולוגי, שהיה יכול לרתום את הקדמה כדי להציל חיים, הופך לאות מתה.
מה היה קורה לו היה ניטור אלקטרוני? על פי החוק, משנקבעת רמת מסוכנות מסויימת, ניתן להורות על הצמדת אזיק אלקטרוני לחשוד - אזיק המאפשר למשטרה וליחידה ייעודית בשב"ס לעקוב בזמן אמת אחר מיקומו, החל מהרגע שבו נקלטת חריגה מטווח ההרחקה. אז, מופעל נוהל הכולל התרעה לקורבן והזעקת כוח משטרתי. אלא שבפועל, מגבלות התקציב, מכסות נמוכות והיעדר מודעות הפכו את ההגנה ללא מיושמת. פער היישום אינו מניב מסלולי הצלה, וגורלות נחרצים: מירן ז"ל לא זכתה למה שמגיע לכל אזרחית בסיכון - הגנה אקטיבית, רציפה, טכנולוגית. כזו שאינה מגבילה את חירותה, כפי שפעמים רבות שהייה במקלט לנשים נפגעות אלימות דורשת, אלא מאפשר לכל אחד מבני הזוג לקיים את שגרת חייהם, ומנטרת את קיום ההפרדה ביניהם, על פי הצו.
הגנה על נשים איננה "עניין חברתי" - היא עניין של ביטחון לאומי. הטרגדיה של מירן מוכרחה להיות קריאה לפעולה
הגנה על נשים איננה "עניין חברתי" - היא עניין של ביטחון לאומי. הטרגדיה של מירן מוכרחה להיות קריאה לפעולה. נדרש מצב שבו ההגנה על נשים מאוימות אינה בגדר סיסמה אלא מנגנון ישים ואפקטיבי. יש להקצות תקציבים, להכשיר גורמי שיפוט, רווחה ומשטרה ולהביא את תיקון החקיקה לשיח ציבורי נרחב - כך שכל אשה תחת איום תדע לבקש איזוק אלקטרוני.
כל יום של דחיינות, כל ועדה שמוקמת במקום החלטה, כל דו"ח שלא מיתרגם למדיניות ולמשאבים המושקעים ביישומו - מאפשרים את הרצח הבא.
סליחה מירן. סליחה לכל קורבנות האלימות שהמערכת לא זיהתה אותן בזמן, ולא הצילה את חייהן כשהפתרון היה על השולחן.
עו"ד איילת רזין בית־אור היא מומחית בקידום שיוויון מגדרי ומאבק באלימות מגדרית, לשעבר מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה
