החלטת המשטרה לפתוח בחקירה נגד העיתונאי אביעד גליקמן, הכתב לענייני משפט בחדשות 13, היא אקט מובהק – ומבהיל – של ניסיון להלך אימים, ובכך לשדר לציבור שכדאי לו לדעת עם מי אסור להתעסק. גליקמן, דמות שהחתום מעלה מבקר תדיר, "חשוד" בכך ש"דחף" את גל דבוש, שעבדה בצוות של אשת ראש הממשלה בסוף מאי, עת הגיעה שרה נתניהו לבית הדין לעבודה. התקרית מתועדת ומציגה, במקסימום של המקסימום, את מה שרואים בכל תור לעגלת קפה. הניסיון של כמה אנשים, בהם עיתונאי מכובד כמו עמית סגל, להיאחז באיזשהו "איום" שנשמע קודם כדי להצדיק את החקירה, נשמע כמו בדיחה קפקאית גרועה.
לא מיותר לציין, שדבוש החלה לעבוד לאחרונה בצוות המדיה החברתית של השר איתמר בן גביר, שמתגאה בשינוי המשטרה מהקצה אל הקצה. אפשר בהחלט לראות לאן השינוי הזה מגיע. ומי שזוכר כיצד המפכ"ל נשמע בהקלטות של המקורבת למשפחת נתניהו חני בליווייס, שנחשפו על ידי ספי עובדיה ב"עובדה", יכול לשער שרב-ניצב דני לוי הוא לא בדיוק חומה בצורה בפני לחצים כאלה ואחרים. עתה מתברר שגם ראש אגף החקירות, ניצב בועז בלט, שאישר את הפתיחה בחקירה, לא נמנע מהתפלשות בכתמים.
זימונו של גליקמן בחשד כל כך מופרך ואפילו מטומטם, שהסיכוי שיסתיים בכתב אישום שווה לאפשרות שפתיתי שלג יציפו את רחובות אילת באוגוסט, הוא רק חלק משרשרת של אירועים הקשורים למערכת היחסים הרעילה שמתפתחת בין גופי האכיפה לדמויות שמהוות מטרד שלטוני מסוגים שונים: היטפלות למפגינים שלווים בתואנות שווא, חיפושים משפילים בעירום על נשים, בקשות מעצר מופרעות וכעת גם הטרדה של עיתונאי.
בעידן הסימטריה בכל מחיר, יש מי שנוהגים לומר "אבל חוקרים גם את קטארגייט ופרשת המסמכים המסווגים". הנה, באחת מהם אפילו עיכבו עיתונאי, צביקה קליין מ"ג'רוזלם פוסט". אלא שמעצרו של קליין היה מחפיר ונטול הצדקה, כפי שדי והותר אמרו אז, והדאגה בעקבותיו מוכיחה את עצמה לפי האופן המביש שבו אושר לפתוח בחקירה נגד גליקמן. ובכלל, העובדה שכן מתקיימות חקירות רגישות (מה קורה איתן זה סיפור אחר, ע"ע פרשת ה"יהלום" של שרת התחבורה לדוגמה) אינה קשורה בשום צורה לשרירותיות הלא שרירותית שהמשטרה נוטה להפעיל נגד גורמים כאלה ואחרים, באופן שמנוגד לחלוטין לנורמות הדמוקרטיות (וכפי שאפשר לראות – גם סתם לשכל הישר).
את הנחישות שמפגין מחוז תל-אביב נגד ברון הפשע הנודע אביעד גליקמן אי אפשר למצוא במחוז ש"י, שם שוכני הגבעות חופשיים להטיל אימה הן על האוכלוסייה הפלסטינית והן על כוחות צה"ל
ומה שמדהים הוא שכל זה קורה בתקופה שבה המשטרה גורמת לקומדיות של לואי דה פינס להיראות כמו משהו לשאוף אליו. החודש הקודם נחשב למדמם ביותר בהיסטוריה הפלילית של מדינת ישראל, בדגש על הפשיעה המשתוללת במגזר הערבי. העדויות על מה שמתחולל בכבישים מעלות חשד שכל ישראל הפכה למירוץ פורמולה 1. ואת הנחישות שמפגין מחוז תל-אביב נגד ברון הפשע הנודע אביעד גליקמן אי אפשר למצוא במחוז ש"י, שם שוכני הגבעות חופשיים להטיל אימה הן על האוכלוסייה הפלסטינית והן על כוחות צה"ל. כל זה גלוי, ידוע ומשוקף היטב במדדי אמון הציבור, שם המשטרה היא הגוף שאתה לא רוצה להיתקל בו וחושש שאין מה להיעזר בו. למרבה הצער, גם גבורת השוטרים והשוטרות ב-7 באוקטובר, שהצילו חיי אדם, נספגת בזרם העכור של ביצועים גרועים ומהלכים אפלים.
כל זה משפיע עמוקות על כל אזרח סביר, שהשם "גליקמן" אולי נשמע לו מוכר אבל כנראה שעל כתפיו מונחות בעיות קצת יותר גדולות מהאופן שבו הנ"ל מנסה להשיג זווית צילום נוחה. בינתיים לא רק שהמשטרה לא דואגת שאותו אזרח יילך בביטחון ברחוב וייסע בשלום בכבישים: היא רומזת שאם לא יתנהג מספיק יפה למי שצריך, גם יומו יגיע.
