בזירה הבין-לאומית חזר דונלד טראמפ, משודרג טראמפית, ובזירה המקומית כבר אין הרצי הלוי ואין יואב גלנט – יש אייל זמיר ויש ישראל כ"ץ. אבל נדמה שתמיד יש את נתניהו. הוא קבוע אחד, לא משתנה, גם כשכל הסביבה משתנה. וזה בדיוק העניין.
כי כשטראמפ רוצה "אמריקה תחילה", וחמאס חותר להכרה במדינה פלסטינית. שני השחקנים – למרות הפערים – מונעים מאידאולוגיה שממקסמת גם את טובתם האישית. ונתניהו? כאן התמונה שונה: האישי הפרטי גובר על המדינאי. לא האידאולוגיה מובילה אותו – אלא ההישרדות.
לאורך השנים ידע נתניהו להתגמש אידאולוגית, וזה התאים לאינטרס הכללי ולאישי. זו הייתה "הטרנספורמציה האופרטיבית" שלו – מימין לשמאל, מפרס יחלק את ירושלים לנאום בר-אילן, מממשלות לאומיות לממשלות אחדות, אוסלו בלי לומר אוסלו, נגד ההתנתקות ובפועל להצביע בעד. הכול כדי לשרוד, ובמובן מסוים – גם לנהל.
אבל היום, האינטרס האישי שלו מתנגש חזיתית עם האינטרס הלאומי. הסכם מדיני? מפרק לו את הממשלה. חמאס מוחלש? מאיים על החיבור הקיומי עם בן גביר וסמוטריץ'. שקט מדיני עם שיקום הצפון והדרום? החזרת החטופים? זה כבר לא מתאים ללוח הזמנים המשפטי שלו.
הכדור היה אצל נתניהו כבר ב-2019, כשהוגשו כתבי האישום. אז עוד אפשר היה ללכת לנבצרות זמנית, לשמור על כבוד, לנצח חלקית ולחזור – אולי כנשיא המדינה
הכדור היה אצל נתניהו כבר ב-2019, כשהוגשו כתבי האישום. אז עוד אפשר היה ללכת לנבצרות זמנית, לשמור על כבוד, לנצח חלקית ולחזור – אולי כנשיא המדינה. גם מול ביידן, בהתחלה, הכדור היה אצלו – יכול היה לנווט, לגשר, לקדם הסכם עם סעודיה. הוא ויתר.
עכשיו, כשהעולם עייף, כשהזירה המדינית מצפה להכרעה – אין לו לאן לזוז. כל מהלך מדיני אמיתי יפיל לו את הממשלה. כל פשרה ביטחונית תערער את קואליציית הימין הקיצוני. הוא הפך לשבוי של המציאות שהוא עצמו בנה.
פרופ' אסף מידניצילום: עמית שטראוסהבעיה היא שישראל לא יכולה להרשות לעצמה עוד חודשים של דריכה במקום. לא במלחמה, לא בשיקום הדרום והצפון, לא מול החזית המדינית, לא מול עייפות המערב. בסוף, כמו תמיד, המציאות תסדר את הקלפים מחדש. גם הפעם.
רק שהפעם – אין יותר זמן. הכדור לא רק אצל נתניהו.
פרופ' אסף מידני הוא חוקר מדיניות ומשפט ציבורי, האקדמית ת"א-יפו
