בעימות בעניין הטלת עונש מוות למחבלים פלסטינים (בלבד) בין השר לשעבר מאיר שטרית לסא"ל (במיל') אליאב דיקשטיין (הבטחוניסטים) בערוץ 11, קרא שטרית את רשימת המדינות שבהן עדיין נהוג עונש המיתה – רובן המוחלט אינן דמוקרטיות וחלק ניכר מהן בסביבתנו הקרובה (איראן, עיראק, תימן, איחוד האמירויות ועוד). הוא הסביר בדבריו שישראל ודאי אינה רוצה להשתייך למועדון המפוקפק הזה. דיקשטיין במטרה להצדיק את עמדתו התומכת בקידום חוק העונשין (עונש מוות למחבלים) השיב לשטרית: "אנחנו לא באירופה, אנחנו במזרח התיכון". חף מכל היכרות עם הדיון ארוך השנים על עונש המוות בכלל ועונש המוות למחבלים בפרט, דיקשטיין ביטא את רוח הזמן – את "המזרח-תיכוניזציה" של ישראל.
לשאלה האם החוק הישראלי אמור לבטא נורמות ליברליות אירופיות או להגיב לאתגרי הביטחון במרחב, יש היסטוריה ארוכה. חודשים ספורים לאחר שבוטל עונש המוות במשפט הפלילי בישראל ב-1954, עלה לדיון החוק למניעת הסתננות. למרות שבמפא"י היה תחילה רוב בעד החלת עונש המוות על מסתננים פלסטינים שרצחו או שהתכוונו לרצוח יהודים, בחוק שעבר בקריאה שנייה ושלישית בקיץ 1954, עונש המוות ירד מן הפרק. הנימוק העיקרי לכך היה – עיקרון השוויון בפני החוק.
לצד התנגדותם של משפטנים כשר המשפטים פנחס רוזן וח"כ יזהר הררי (מן המפלגה הפרוגרסיבית), וכן חיים כהן ששימש אז כיועץ המשפטי לממשלה ויעקב שמשון שפירא (מפא"י) ניצב גם יצחק רפאל ממפלגת הפועל המזרחי שייצגה אז את הציבור הדתי-לאומי. הוא אמר בדיון "גם בחוק זה עלינו להיות צודקים, כי חוקי ישראל הם בראש וראשונה ומעל הכל חוקי=צדק וצדק לכל, לאזרח ולגר, לבן-ברית ולמי שאינו בן-ברית". לצד תומכי עונש המוות מימין ניצב גם מי שעתיד להפוך לחביב האינטלקטואלים – שר הביטחון פנחס לבון (מפא"י). הוא הסתייג מהזיקה של שר המשפטים רוזן לערכים ליברליים וסבר שגישתו "מנוגדת לטבע האנושי, למושג האנושי, היא אבסטרקציה שאין בה כל שורש במציאות".
הקרבה התרבותית הגוברת אל המרחב המזרח-תיכוני הפטריארכלי – שבו לדת מקום מרכזי, כמו גם השחיקה הגוברת של ערכים דמוקרטיים בסיסיים כהפרדת רשויות ושוויון בפני החוק, בתמורה לריכוז כוח בידי שליט יחיד שעליו מוטלות הגבלות מועטות, מגלמים הכרעה
לאחר שעבר החוק למניעת הסתננות בגרסתו הצמחונית, שבו וביקשו חברי הכנסת של חרות את לטרת הדם וח"כ יוחנן בדר (חרות) הגיש הצעת חוק פרטית בעניין זה. ב-1955 לאחר שנתלו בקהיר שמואל עזר ומשה מרזוק בעקבות פרשת "עסק הביש", גם אותם חברי מפא"י שתמכו בעונש המוות שנה מוקדם יותר כבר הסתייגו ממנו, כי עתה לאחר ההוצאות להורג בקהיר, ביקשו לברוח מהזיהוי עם התרבות המזרח-תיכונית הלבנטינית הסובבת שהצטיירה בעיניהם כתרבות נחותה.
שאלת עונש המוות שבה ועלתה לדיון ציבורי לאחר מלחמת ששת הימים ופיגועי הדמים, חטיפות המטוסים, מעשי הטבח ומשברי בני הערובה, שחוללו ארגוני הטרור הפלסטינים. גם בשנות ה-70 כבימינו אנו, היו לא מעט ישראלים שהתאוו לצפות בגופות של מחבלים מתנודדים על חבל התלייה. אולם אז, בניגוד לחוק המוצע כיום, גם כשנשקלה אופציה זו, לא עלה על דעתו של איש למנוע מהשופטים בבית הדין הצבאי, שבפניהם נשפטו מחבלים שיקול דעת באשר לעונש שייגזר על רוצחים.
פרופ' אורית רוזיןישראל התנדנדה לאורך שנים בין זהותה כדמוקרטיה השואפת להפוך למדינה ליברלית מתוקנת - "אור לגויים" , לבין הרצון לדבר בשפת הכוח, שהיא לכאורה השפה היחידה המובנת לסביבתה הגיאוגרפית במזרח-התיכון. עתה, לאחר מאבק ארוך נפלה הכרעה.
הקרבה התרבותית הגוברת אל המרחב המזרח-תיכוני הפטריארכלי – שבו לדת מקום מרכזי, כמו גם השחיקה הגוברת של ערכים דמוקרטיים בסיסיים כהפרדת רשויות ושוויון בפני החוק, בתמורה לריכוז כוח בידי שליט יחיד שעליו מוטלות הגבלות מועטות, מגלמים הכרעה, גם אם לא ממש מודעת לאמץ את התרבות הפוליטית הרווחת באזורנו. בדיון בכנסת במארס 1950 קבע חבר הכנסת אמין-סלים ג'רג'ורה (הרשימה הדמוקרטית של נצרת): "ארצנו נמצאת במזרח, וגם אלה שבאים מהמערב, במשך הזמן יהיו לאנשי המזרח." עכשיו אפשר לראות בוודאות שצדק.
פרופ' רוזין היא היא היסטוריונית חברתית, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב וראש המכון לחקר הציונות
