בשנים האחרונות אני חוקר את השאלות הקשות של סוף החיים: מה חשוב לנו ברגעים האחרונים? מה אנחנו רוצים שיזכרו מאיתנו? איך אפשר למות יותר טוב? באחד המחקרים שלי ראיינתי כמאה דולות של סוף החיים. אם דולה רגילה עוזרת בלידה, דולות של סוף החיים — שבעבר נקראו “דולות מוות” — מלוות אנשים ברגעיהם האחרונים. אחת השאלות המרכזיות ששאלתי את הדולות הייתה: מהי מיתה טובה?
התשובה חזרה על עצמה, שוב ושוב: במיתה טובה יש ארבעה רכיבים. היא 1) מיתה ללא כאב. 2) מיתה שבה האדם לא מאבד את הכבוד בגופו. 3) מיתה שיש בה תחושת אהבה. ו-4) מיתה שאחריה משהו מהאדם ממשיך הלאה — סוג של מורשת. כמובן ששיתפתי את ממצאי המחקר, כמו תמיד, עם כל מי שרוצה לשמוע — כולל את אמא שלי.
לפני כשבועיים, הייתי בכנס באמסטרדם. הייתי אמור לשוב ביום שישי, אבל בגלל התקיפה באיראן בוטלו כל הטיסות. בשבת, אמא שלי אמרה שהיא רצתה לדבר איתי פנים אל פנים, אבל מכיוון שלא הייתה בטוחה מתי אגיע, ביקשה שנתחיל לדבר כבר מרחוק. הפעם לא דיברנו על סוף החיים באופן כללי או תיאורטי, אלא על סוף החיים שלה. אמא שלי סיפרה שהיא חושבת על הסוף הרבה. שהחיים הפכו קשים מאוד. שהיא סובלת, שכבוד גופה נפגע, ושאין לה עוד הנאה מהדברים שאהבה פעם. שהיא רוצה להפסיק את הטיפולים — ולסיים את חייה.
בתור חוקר, אני רגיל לחשוב על נושאים כאלה מבחוץ, כאנקדוטה או נתון. אבל כשזה הגיע לאמא שלי, נקודת ההתחלה היתה מאוד אישית ולא מקצועית. רגשית ולא חשיבתית. ובכל זאת, המחקר עזר לי. הבנתי מה היא מרגישה. ויותר מזה — הבנתי שהיא חושבת בצורה ברורה, הגיונית, מלאה באהבה ואחריות. במהלך הימים הבאים, היא שאלה את אחיותיי אם חשוב להן שתחכה לי. והאחיות שלי שאלו אותי. אמרתי להן שאני אגיע בהקדם, אבל שאני מבקש שלא יחכו לי במיוחד ושלא יאריכו את הסבל של אימא אפילו בדקה בשביל לחכות לי.
מצאתי טיסה ומשם וסירה קטנה שהתנודדה 20 שעות בדרך לחיפה, והגעתי אל אמא שלי בזמן. הספקתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה
מצאתי טיסה ומשם וסירה קטנה שהתנודדה 20 שעות בדרך לחיפה, והגעתי אל אמא שלי בזמן. הספקתי להגיד לה כמה אני אוהב אותה. דיברנו על זיכרונות מהילדות, על רגעים משמעותיים. היא גם נתנה לי הנחיות לגבי מה שחשוב לה שיקרה הלאה. מורשת. משפחה. באיזשהו שלב היא נרדמה. אחר כך שוב התעוררה, ושוב דיברנו והתחבקנו. בלילה, היא לקחה את תרופת השינה שלה. ובבוקר, כשחזרנו מהמקלט, היא כבר לא נשמה.
מאוד מאוד עצוב לי ואני בוכה תוך כדי הכתיבה הזאת, אבל אני משוכנע שהיא עשתה בדיוק את הדבר הנכון. כמו התוצאות במחקרים שלי — היא דאגה שלא תסבול ולקחה מספיק תרופות נגד כאבים. היא הייתה מוקפת באהבה. היא דיברה ודאגה למורשת שלה. וכשהשליטה שלה בגופה לא הייתה מספיקה, זה היה סימן שאין סיבה להמשיך. כשהרגישה שזה הזמן — היא לקחה אחריות על הרגע האחרון.
אני מתגעגע אליה. מאוד.
אבל אני גם גאה בה — על האומץ, על הכנות, על האופן שבו לקחה בעלות על פרק הסיום של חייה.
אנחנו חיים בחברה שבה המוות נתפס ככישלון של הרפואה, או נושא שאסור לדבר עליו. אבל אולי הגיע הזמן לשנות את הגישה. אולי במקום להיאחז בחיים בכל מחיר, נוכל ללמוד מאנשים כמו אמא שלי - איך למות בכבוד, באהבה, ובבחירה.
