כמו מגיא ההריגה פוסעים שלושה. צלליות אדם. רסיסי נשמה בחצאי גוף. כחושים, לבנים, נתמכים. חרכי מבטים.
מראות שהעם היהודי מכיר היטב מעברו. ודורות אחרי דורות לומדים ומשננים. ובמוזיאונים מוצגות עדויות מהם. מראות שההיסטוריה של העם הזה נשבעה - לעולם לא עוד.
רק שעכשיו היסטוריה ומציאות מתערבבות. והמציאות היא לא בתמונות בשחור לבן מלפני 80 שנה, היא על במה נאלחת מהבוקר בדיר אל-בלח. והיא לא "לעולם לא עוד" – היא מתחייבת שיהיה עוד.
"הניצחון המוחלט", מתריס שלט גדול על הבמה שאליה מובלים אוהד בן עמי, אלי שרעבי ואור לוי. הניצחון המוחלט זה להרעיב בני אנוש, אזרחים שנחטפו מבתיהם, שיקיריהם נרצחו, שלא עשו דבר? "אנחנו היום שאחרי", כתוב בשלט מתריס נוסף. היום שאחרי - אלו רוצחים חסרי אנושיות, חסרי כל ערך לחיי אדם, שמרעיבים, מתעללים, ומבטיחים להישאר?
זה כבר לא שחרור התצפיתניות, שגם הן עברו גיהינום עלי אדמות, אבל שבו מנופפות. מחייכות. לא ברור אם לשלושה שפה נותרו די כוחות לנופף. או סתם כוחות נפש לזייף חיוך.
וכשאלו המראות - בעם הצופה, לצד ההקלה, ישנה זעקה גדולה. והמבט מלווה את שלושת בני עמנו בזעם, בעצב, בזעזוע. מלווים וחרדים. מנסים לראות נשמה. להבין כמה אדם נותר בחרכי המבטים.
והזעם הוא לא רק על אויב אכזרי, אלא גם על המנהיגים שלנו שלא הבינו. או שהבינו והאינטרסים והלב שלהם היו במקום אחר
והזעם הוא לא רק על אויב אכזרי, שידענו שאין בו טיפת אנושיות; שבבוקר אחד הבנו שאין להפקיר בידיו את בני העם שלנו. אלא גם על המנהיגים שלנו שלא הבינו. או שהבינו והאינטרסים והלב שלהם היו במקום אחר. הרחק במקום אחר.
והזעם הוא על מנהיגים שמרחו 491 יום מול השלושה שפה ומול כל האחרים שנותרו בגיא ההריגה. ועל שרים שעונדים סיכה צהובה אבל הרימו יד נגד הסיכוי האחרון של צללי אדם. ועל ראש הממשלה שתחת ידו גובשה עסקה שחולקה לשני חלקים, וגם החלק הראשון שבה נמרח עד אין קץ.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןאז כן, עצוב לומר אבל גם אלו מראות המציאות שלנו: שלושה שלדי אדם, ריקי מבט, ששבים בצעדים כושלים מבטן האדמה, בטקס מזוויע, תחת שלט "ניצחון מוחלט" - מול ראש ממשלה שהבטיח "ניצחון מוחלט" אבל בוחר להאריך חופשה עם משפחתו במלון פאר. שלא עם עמו ברגע השבר הזה. שנמצא מרחק אוקיינוס מכאבי עמו.
לעולם לא עוד, הבטיחו לנו. לעולם לא עוד. מי ישמור עלינו מפני זה? מפני העולם חסר האנושיות שבחוץ?
