פרסמתי בסוף השבוע ב-ynet מאמר שעורר הרבה תגובות, רובן שליליות (אני מתייחס לטוקבקים). במאמר טענתי שתי טענות עיקריות: הראשונה היא שבכמה צמתים מפתיחת המלחמה התבררה נחיתותו של המדיום הוויזואלי לעומת זה המילולי בדיווחים עליה, והשנייה - שעוררה כנראה את עיקר הכעס (לפחות לכאורה) – היא שמעשי ישראל בעזה אינם לא מוסריים, למרות מראות ודיווחי הזוועה משם.
הייתי רוצה בדברים הקצרים הבאים להסביר מדוע רבים יחסית בישראל ממהרים להוקיע את מעשיה של ישראל בעזה. איני מדבר על תגובת מה שמכונה "העולם", אלא על הסיטואציה הפנים-ישראלית. לדעתי - ולצערי - סיבוך מסוים בשיח הפוליטי בישראל מביא לכך שאנשים מביעים עמדה שלילית על מעשיה של ישראל במלחמה ועושים זאת לא מהסיבות שעליהן הם מצהירים בגלוי. כדאי – אפילו מעניין – לנתח את המציאות הזו.
כאשר אנחנו בולמים את ישראל כעת אנחנו צועדים בדיוק בתוואי ובתוכנית החמאסיים. אנחנו, למעשה, טוענים שהגנה עצמית צריכה להיות מוגבלת ותחומה אם השכיל התוקפן להתחבא היטב תחת אוכלוסייה אזרחית שאוהדת אותו. אם רוצח חכם מספיק, הוא יחמוק מעונש
אבל, ראשית, אומר עוד כמה דברים על הטענה המרכזית שלי במאמר. טַעֲנָתִי היא שכבילת ידיה של ישראל במלחמה מול חמאס – בנימוק שאזרחים רבים מאוד נפגעים ממנה – היא טענה ששוקללה מראשיתה באסטרטגיה של ארגון הטרור. כלומר, חמאס הניח שיֵצא למלחמתו הנפשעת בישראל - שכללה, כזכור, רצח של קרוב לאלף אזרחים ביום אחד - ובכל זאת יצליח לשרוד את מלחמתו זו, כי בשלב כלשהו דעת הקהל תעצור את ישראל מלהמשיך עד הסוף. במילים אחרות: כאשר אנחנו בולמים את ישראל כעת אנחנו צועדים בדיוק בתוואי ובתוכנית החמאסיים. אנחנו, למעשה, טוענים שהגנה עצמית צריכה להיות מוגבלת ותחומה אם השכיל התוקפן להתחבא היטב תחת אוכלוסייה אזרחית שאוהדת אותו. אם רוצח חכם מספיק, הוא יחמוק מעונש. כעת, אדם יכול לומר שלמרות זאת, משיקולים מוסריים, הוא לא יכול לקבל שייהרגו כל כך הרבה "בלתי מעורבים" בלחימה מהסוג הזה. זו עמדה שניתן לאמרה. מה שלעניות דעתי פסול הוא להתייחס בעליונות מוסרית תמוהה אל מי שאינו סבור כך.
ובאשר לטענה שמלחמתה של ישראל כעת אינה לגיטימית כי ישראל שינתה בעצם את מטרותיה ובכוונתה להגשים את תוכנית טראמפ. ובכן, מלחמה אינה תוכנית כבקשתך, ואם פתחת בה במעשה ברברי מקיף אינך יכול לתחום מראש את השלכותיה. והעיקר: הפלסטינים יכולים לעצור את המלחמה ממש בכל רגע על-ידי שחרור החטופים והסכמה להפסקת שלטון חמאס.
אבל, כאמור, עיקר ההתנגדות שקיבלתי למאמרי נובע מכמה סיבות שאינן מגופו של עניין.
חלק ניכר מהאמירות נגד התנהלות ישראל במלחמה בעזה נובעות בעצם מהתנגדות עזה לראש הממשלה ולממשלה הזו. התנגדות זו נובעת ממקורות שאינם קשורים לאופי הלחימה שם ומהתקווה (הסבירה בהחלט) שהפסקת המלחמה תניע סוף סוף את נפילת הממשלה ותהליך של חשבון נפש פנים ישראלי
הראשונה היא ההתנגדות לראש הממשלה ולממשלה. חלק ניכר מהאמירות נגד התנהלות ישראל במלחמה בעזה נובעות בעצם מהתנגדות עזה לראש הממשלה ולממשלה הזו. התנגדות זו נובעת ממקורות שאינם קשורים לאופי הלחימה שם ומהתקווה (הסבירה בהחלט) שהפסקת המלחמה תניע סוף-סוף את נפילת הממשלה ותהליך של חשבון נפש פנים ישראלי. כעת, אני עצמי שותף להתנגדות לממשלה הזו ולראשה. גם אני סבור שהכרחי להקים ובהקדם ועדת חקירה ממלכתית. גם אני סבור שהתנהלותה של הממשלה גם אחרי 7 באוקטובר היא מאוד לא מוצלחת. אך צריך להפריד - אנליטית ומוסרית - בין הביקורת המוצדקת על הממשלה לבין "זליגת" הביקורת הזו לגינוי מעשי ישראל בעזה. במילים אחרות: הביקורת שמותח אחד כמו אהוד אולמרט על המלחמה בעזה צריכה להיות לכל הפחות חשודה עלינו בחוסר יושר.
השנייה היא הדאגה הכנה לחטופינו והסברה שהם יחזרו אלינו רק אם המלחמה תופסק. העמדה הסופּר לגיטימית הזו מביאה אנשים מסוימים להצטרף למקהלה שקוראת להפסקת הלחימה בגלל מעשיה "הנפשעים" של ישראל. אבל, שוב, צריך להפריד אנליטית ומוסרית בין הטענות. גם אני סבור, ונתתי לכך פומבי, שבקונסטלציה שנוצרה עלינו להקדים את הבאת חטופינו להמשך המלחמה (בהנחה שהמשך המלחמה יתאפשר). אבל מכאן רב המרחק עד האמירה שישראל פושעת במלחמתה בחמאס.
השלישית היא אנטי ישראליות א-פריורית. חלק (קטן) מהמגיבים נגד מאמרי הם אנשים שדעותיהם מוכרות לי זה מכבר. אלה אנשים שגם ב-8 באוקטובר 2023 היו נגד תגובה ישראלית. כלומר, אלה אנשים שגם סתם בימי חול רגילים סבורים שישראל פושעת ורעה ולא רק בשבת ובחג של המלחמה. אני לא יכול להתרגש ממי שמתפלץ מוסרית ממה שישראל עושה בעזה בעוד הוא התפלץ מאז ומעולם מישראל; בעוד התפלצותו אומנותו.
הרביעית היא אולי הרגישה מכולן והיא עניין לפסיכולוגיה דקה. ניתן לשער כי בין אלה שיוצאים נגד מעשיה של ישראל במלחמה באים אחדים מקרב חוגים שאינם נלחמים בעצמם, או שבסביבתם אין אנשים רבים שמגויסים למילואים או מצויים ביחידות קרביות. לפחות מדיווח שאני קיבלתי על יחידת מילואים קרבית שנלחמה בעזה במאי 25: כמעט מחצית מהלוחמים בה הם בני הכיפות הסרוגות (וקראתי חיוויים בכיוון דומה אצל כתבים צבאיים). במצב הזה, התנגדות למלחמה משיגה שתי מטרות בבת-אחת: היא מציגה את אלה שאינם נלחמים בעצמם כאמיצים האמיתיים ואילו את הלוחמים האמיצים כפושעים (אני מקווה שהמתנגדים ללחימה לא נעגמים אל נפשם כשהם מגלים שהם לא מעטים בעצם, דבר מה שפוגם כלשהו בגאוות הנון-קונפורמיסט). או שמצפונם הלא שקט מכך שהם אינם נלחמים בעצמם מוביל אותם לקרוא בקול להפסקת המלחמה באשר היא.
כל הסיבות האלו הינן סיבות לא ענייניות (אם כי, כאמור, עם הכיוון הפוליטי והמוסרי שמזין את חלקן אני מזדהה), שהביאו לדעתי לכך שרבים כל כך טרחו להתבטא נגד מה שכתבתי על המלחמה בעזה. מלבדם יש את בעלי המוסר האמיתיים, שאיתם אני מתווכח ויכוח ענייני על המוסריות של הלחימה בעזה.
ואולי הסתפח לסיבות לתגובות העזות של חלק מהמגיבים גם זעם על העלבון שיצר אצלם מאמרי, כשטענתי שאנחנו תרבות שמושפעת יתר על המידה מדימויים ויזואליים ואלה דווקא מערפלים את כושר הראייה שלנו? אולי היו כאלה שזיהו את עצמם כמושאי טענתי זו והתמונה הנשקפת לא נעמה להם.
