רגעים לפני יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שנה וחצי לאחר אותה שבת נוראית שבה חווינו את האסון הגדול ביותר שפקד את העם היהודי ואת מדינת ישראל מאז השואה, הביטוי "לעולם לא עוד" עומד למבחן קשה. הביטוי הזה טומן בחובו לא רק את האיום הקיומי על העם היהודי - איום שעמד מול עינינו ב-7 באוקטובר - ולא רק את הציווי עלינו, בני העם היהודי, להיות רגישים לסבלו של האחר הקרוב והרחוק כדי שאירועים כדוגמת השואה לא יישנו פה ולא בשום מקום אחר בעולם. הוא גם מעורר פרשנות אחרת, הקשורה לפילוג הקשה בחברה הישראלית, לשיח האלים ולשבירת כללי המשחק הדמוקרטיים שנקבעו עם הקמת המדינה הזאת. כל אלה מאיימים על המשך קיומה של החברה, והרי חורבן בית חווינו כבר בעבר - ומה למדנו ממנו?
החזרת עשרות החטופים נראית רחוקה מתמיד, רעשי המלחמה עולים וחוזרים, ובתוך החברה הישראלית מעמיקים הקיטוב והשסע. קולות שונים מאיימים על שבריריותה של הדמוקרטיה הישראלית שנבנתה פה לפני 77 שנים, והאופק סגרירי מתמיד. התחושות האלו עולות וצפות מתוך מגזרים שונים בחברה הישראלית: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, כל מגזר מסיבותיו הוא.
כמו רבים מאיתנו, אני תר אחר מקורות של כוח והשראה כדי להמשיך ולהאמין שיכול להיות אופק אחר, אופטימי יותר. דווקא עכשיו, עם ציון 80 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, אני בוחר לחזור לרגעי השחרור של שורדי השואה, שהגיעו לארץ הזו חסרי כל, על פי רוב בגפם לאחר שכל משפחתם נספתה. לחזור לאותם צעירים וצעירות שהגיעו למדינה שרק החלה את דרכה, למלחמה הקשה והרצחנית שהתחוללה בה, ובעשר אצבעותיהם, עם עולים נוספים מגלויות שונות, נלחמו, בנו פה מדינה ושאפו לחברת מופת. חברת מופת שערכי הדמוקרטיה יהיו נר לרגליה ויהיה בה פלורליזם של דעות, תפיסות ומחלוקות הניזונים מהמגוון המרכיב אותה.
מה נשתנה? שבכל השנים דיברנו על שואה ותקומה, על גבורה והצלה וגם על החורבן והשבר הגדולים, והביטוי "לעולם לא עוד" היה עבורנו עוגן להיאחז בו ולהבטיח לעצמנו ולעולם עתיד טוב יותר. השנה, נראה כי למילים "לעולם לא עוד" יש משמעות אחרת ורחבה יותר שעלינו ללמוד ממנה לעתיד לבוא.
תפילת האדם מכוונת לעולם טוב יותר, והיא ממשיכה ונישאת לשלומה ולהמשך קיומה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית, חפצת חיים, חברת מופת לחבריה ולכל ידידיה מקרוב ומרחוק
"תפילת האדם" הוא הנושא המרכזי השנה בעצרת העם לנעילת יום הזיכרון לשואה ולגבורה בבית לוחמי הגטאות, 80 שנה לאחר השחרור ממחנות ההשמדה והריכוז. תפילת האדם מכוונת לעולם טוב יותר, והיא ממשיכה ונישאת לשלומה ולהמשך קיומה של החברה הישראלית כחברה דמוקרטית, חפצת חיים, חברת מופת לחבריה ולכל ידידיה מקרוב ומרחוק.
יצחק (אנטק) צוקרמן, ממנהיגי מרד גטו ורשה וממייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות ובית לוחמי הגטאות, כתב בספרו "שבע השנים ההן": "המשפט המכריע הוא משפט ההיסטוריה. לו הייתי נבחר לעמוד בפני משפט כזה - הייתי אומר שאיחרתי, איחרתי בכול. הרי יכולנו לעשות הכול קצת יותר מוקדם, קצת אחרת". מאנטק ומחבריו אני שואב את הכוח. מהם הייתי רוצה ללמוד על אמונה בצדקת הדרך, על תקווה ועל הדרך שבה קמים ממשבר גדול כמו השואה ובונים אופק אחר, כזה שאפשר לחלום עליו, לשאוף אליו ולייחל לו.
יגאל כהןצילום: אמיר ירחישנה וחצי לאחר 7 באוקטובר, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, ואנחנו כחברה עדיין יכולים לעשות אחרת, קצת באיחור אבל עדיין יכולים למנוע את ההתנגשות הצפויה, את ההתנפצות אל קיר ההיסטוריה.
יגאל כהן הוא מנכ"ל מוזיאון בית לוחמי הגטאות
