ביום רגיל באוגוסט 2009, יצא רוני יפרח מביתו לאכול שווארמה עם חברים. שיחת טלפון תמוהה מאוחר יותר באותו יום, בה אמר לבנו "תשמור על אמא", ולאשתו "תזכרי שאני אוהב אותך", הייתה הפעם האחרונה שמשפחתו שמעה את קולו. ללא כל סימן מוקדם, ללא סיבה נראית לעין, רוני נעלם - משאיר אחריו אישה המומה, שני ילדים צעירים ומסתורין שנמשך כבר 16 שנים. בעוד כשבוע יציין רוני את יום הולדתו ה-54, רחוק מאשתו ומילדיו שמעולם לא הפסיקו לתהות מה עלה בגורלו.
״הילדים היו קטנים כשרוני נעדר, הגדול היה אז בן עשר והקטן רק בן שבע״, מספרת אשתו של רוני, לימור רג׳ואן יפרח. ״פתאום ביום בהיר אחד הוא נעלם. קודם לכן, הוא היה כמה ימים בבית בגלל פציעה בעבודה, הייתה לו פריצת דיסק. בחודש האחרון הוא סבל מכאבים, אבל ביום שבו הוא נעלם הוא הרגיש יותר טוב. ב-10:00 בבוקר הוא אמר שהוא נפגש עם חברים כדי לנשום אוויר, שהוא יוצא לאכול איתם״.
באותו יום, בשעה 13:26, רוני התקשר ללימור ודבריו קיבלו משמעות אחרת אחרי היעדרותו. ״הוא חייג מטלפון חסום וביקש לדבר עם הבן הגדול. הוא אמר לו, ׳תהיו ילדים טובים, תשמרו על אמא, תעזרו לאמא׳. ואז הוא דיבר איתי ואמר, ׳תזכרי שאני אוהב אותך׳. אמרתי לו, ׳יאללה די עם השטויות שלך׳. שלוש שעות וחצי אחרי שהלך הוא אמר לי, ׳תזכרי שאני אוהב אותך׳? הייתה לנו זוגיות טובה אבל זה נשמע כמו בדיחה. עדיין, לא חשדתי בכלום.
״אני זוכרת ששכבתי בסלון וראיתי טלוויזיה, זה היה חופש גדול והילדים שיחקו במחשב. לא התייחסנו למה שהוא אמר. ואז הגיע הערב והוא לא בא הביתה, התקשרנו אליו והוא לא היה זמין. התחלתי להתקשר לחברים ולמשפחה, ואף אחד לא ידע איפה הוא. כל מי שהיה איתו במקום שבו הם אכלו אמר שראה אותו הולך לכיוון האוטו, אבל בדיעבד התברר לנו שהוא השאיר את המפתחות של הרכב בשווארמה״.
אחרי חיפושים קדחתניים בקרב חברים ומשפחה, לימור הגישה תלונה במשטרה. ״הבנתי שזה רציני כי בכל ערב הוא היה בבית, איתי. לא הבנתי מה קורה. במשטרה נפנפו אותי, שלחו אותי הביתה במילים האלה - ׳תלכי ותחזרי בעוד כמה ימים, הוא בטח יחזור׳. לא הבנתי שהוא נעדר ולא הבנו בכלל מה קרה, והילדים התחילו לשאול שאלות. זו הייתה תקופה מטורפת. אין לך תשובות לספק לילדים, אין לך תשובות לעצמך. האדמה רעדה, הקרקע נשמטה. בכל אי הוודאות הזו הייתי צריכה להישאר חזקה למען הבית. השבועיים הראשונים היו הכי קשים, כי לא היו תשובות״.
על תפקוד המשטרה בימים אלה היא מספרת: ״כל ההתנהלות הייתה הזויה ולא מקצועית, אני ממש לא מרגישה שעשו שם את מירב המאמצים כדי למצוא את רוני. מבחינתי הם לא עשו כלום. רק אחרי 21 ימים פורסמה בתקשורת איזו כותרת שהוא נעדר. החוקים השתנו מאז בזכות עמותת ׳בלעדיהם׳ שעוזרת למשפחות נעדרים, שאני חלק ממנה, אבל אז זה היה אחרת.
״במשך שנתיים, יום-יום, ישבתי בתחנת המשטרה וביקשתי שימצאו את בעלי. בהתחלה הרגשתי שלא מאמינים לי ומאשימים אותי. עשו לי פוליגרף כי חשבו שאולי אני יודעת משהו ומסתירה, ואמרתי להם, 'ממי אני מסתירה? מעצמי?'", היא אומרת.
״יום אחד קבעתי שיחה עם מנהל התחנה, דפקתי על השולחן ואמרתי לו, ׳אל תראה אותי מאופרת ומחויכת, כי אתה לא יודע איך אני ישנה בבית. אני צריכה לדעת איפה האבא של הילדים שלי׳. מאז הם לקחו את זה ברצינות, אבל אף פעם לא פירטו מה עשו ולא שיתפו בחקירות שלהם. אני עשיתי כל מה שיכולתי כדי לחפש ולמצוא את רוני, וכל זה תוך כדי שמירה על בית מתפקד״.
״במשך שנתיים, יום-יום, ישבתי בתחנת משטרה וביקשתי שימצאו את בעלי. בהתחלה הרגשתי שלא מאמינים לי ואומרים שאני אשמה. עשו לי פוליגרף כי חשבו שאולי אני יודעת משהו ומסתירה, ואמרתי להם, ׳ממי אני מסתירה? מעצמי?׳״
לימור רוני הכירו כששירתו יחד בצבא. הם היו אז בני 19. הם התחתנו, הקימו משפחה, והעתיד נראה מבטיח. ב-1999 הם החליטו לעבור לגוש קטיף, משם פונו כשש שנים מאוחר יותר. המשפחה עברה טלטלה, אך לדבריה של לימור הם הצליחו להתגבר על המשבר ולהמשיך הלאה.
״רוני קיבל קשה את הפינוי, אמא שלו נפטרה חודשיים קודם כן והיה לו שיתוק קל בפנים מהלחץ. זה הוגדר כאירוע מוחי קל, והוא לא היה מסוגל לארוז את הבית אז עשיתי הכול לבד. הגענו לגוש קטיף כזוג צעיר, לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כי זה חלום של כל אחד שיהיה לו בית ליד הים. אהבנו את המקום, רוני היה מחובר אליו והיו לנו מלא חברים״, היא מספרת.
אחרי שפונו, המשפחה השתקעה באזור עמק חפר והתחילה חיים חדשים. ״השתקמנו פה, מצאנו עבודה והחלטנו שנבנה במקום את העתיד שלנו. הרגשנו שאנחנו מצליחים להתגבר על הפינוי. רוני היה במצב רוח טוב, חברותי, הרבה חברים באו אלינו. לא היה שום טריגר מבחינתי. התוכנית הייתה ששנינו עובדים ומתחילים לבנות את בית הקבע שלנו, ואז הכול נגדע״.
"בלשים שמרו עליי"
לדבריה, לא הייתה שום סיבה נראית לעין שתגרום לבעלה להיעלם, וגם לא שום סימן לכך. ״לא היה דבר בהתנהגות שלו שיצביע על מה שעתיד לקרות. היינו חברים טובים, חוץ מבעל הלך לי חבר טוב. הוא היה משתף אותי בהכול, הייתה לנו זוגיות מעולה. זה החבר הראשון שלי וגם האחרון. הוא היה אבא טוב ובעל טוב, והילדים היו כל עולמו. אין מצב שהוא עזב את הילדים, כי הם הדבר הכי יקר שהיה לו בחיים״.
״כשהוא נעדר הילדים שאלו איפה אבא. אמרתי להם, ׳אמא לא יודעת, המשטרה מחפשת׳״, לימור אומרת, ״וזה השפיע על מי שהם היום. בבית הספר היו צועקים להם, ׳אין לך אבא, אבא שלך מת׳. בימי זיכרון לא הייתי שולחת אותם ללימודים. אני זוכרת שהייתה תוכנית ביום הזה שבה ראיינו ילדים שהאבות שלהם מתו במלחמה, והם היו ממש מחוברים לזה והקשיבו לסיפורים האלה. בר מצווה הם לא חגגו. עם הגדול הלכתי לרב ונרשמנו לשיעורים, אבל הוא לא רצה ללכת. הקטן מראש אמר ׳לא׳.
״אני בטוחה שהלא נודע הזה יושב ותמיד ישב בהם. לגדול יש זכרונות ממנו, לגבי הקטן אני לא יודעת. כשהוא היה בכיתה ג׳ הם למדו את הספר ׳הילד הזה הוא אני׳, והמורה אמרה שהקטן מאוד הזדהה עם השיר והיא אמרה שהוא אולי חושב שאבא הלך כי הוא ילד רע. שניהם מאוד רגישים. הם נפגשו עם אנשי מקצוע, אבל אף אחד לא ידע להתמודד עם מה שהם עוברים. אמרתי להם, שחררו. אני אתמודד עם הכול. והם גדלו והם ילדים טובים ובריאים. כשהם הגיעו לגילי 17-16 הם התחילו גם לדבר פחות, לשאול פחות איפה אבא, אבל אני כן לקחתי אותם לשיחות והסברתי להם מה אני חושבת ואיך מתנהלים״.
״שני הבנים רגישים מאוד. הם נפגשו עם אנשי מקצוע, אבל אף אחד לא ידע להתמודד עם מה שהם עוברים. אמרתי להם, שחררו. אני אתמודד עם הכול. והם גדלו והם ילדים טובים ובריאים. כשהם הגיעו לגילי 17-16 הם התחילו לדבר פחות, לשאול פחות איפה אבא״
לימור משתפת כי מה שהחזיק אותה כל השנים היו שני הילדים. ״הייתה לנו המון תעסוקה, הם היו פעילים בליגת כדורגל וזו הייתה התקופה הכי טובה בשבילנו. טיולים בטבע, פיקניקים, והכדורגל שממלא את כל השבוע. הייתה שגרה וסדר יום. זה מה שהחזיק אותנו. בשבתות ובחגים, בעיקר בחגים, היה לנו קשה מאוד בלי רוני. היום זה מודחק אצל הילדים, הם לא ממש מדברים על זה. הבגדים שלו היו בבית עד לפני כמה שנים. עדיין נשארו חלק, אבל אזרתי אומץ ופיניתי את הרוב. הכנתי קרטונים ושקיות וביקשתי מאחד החברים לקחת אותם. לרוני היו כלי עבודה במחסן, הילדים רצו לשחק בהם ולא הסכמתי כי אמרתי שהם יקרים ואבא יבוא ויכעס, אבל באיזשהו שלב נתתי להם לשחק. אמרתי שאם הוא יבוא ויכעס, אז שאלה יהיו הבעיות שלנו״.
אחרי שנתיים שבהן לימור נהגה לפקוד את תחנת המשטרה מדי יום בחיפושים אחר בעלה, היא החליטה להתמקד בחיים שלה ושל ילדיה. ״אחרי שנתיים נרפאתי קצת״, היא משתפת בכנות, ״והיום זה כבר לא מדבר אליי כמו פעם, אני לא מתעסקת בחוסר הוודאות. מה שחשוב לי זה הילדים שלי ובזה אני נאחזת. אני מסתכלת על המציאות. אחרי 48 שעות אמרתי, ׳קרה לרוני משהו׳, וכולם חשבו שאני לא בסדר. אפילו אחותי אמרה לי, ׳לא יכול להיות, את מסתירה משהו׳, ואמרתי לה, ׳מה את רוצה שאני אקרע גידים? אתאבד? יש לי שני ילדים לגדל׳.
״הסתובבתי אצל מגידות עתידות וקוראת בקלפים וכל אחת אמרה לי משהו אחר. עד שאמרתי, כולם מחרטטים אותי. אמרו לי שהוא מסתובב כהומלס בתחנה מרכזית בתל אביב ונסעתי לשם בלי שאף אחד יידע. רק לאחד השוטרים שטיפל בתיק סיפרתי, כדי שאם יקרה לי משהו, אז שיידע שאני שם. הסתובבתי עד שהשוטרים דאגו, היה בילוש ששמר עליי. הייתי במשבר והמון שנים ישנתי בסלון ולא בחדר השינה. אף אחד לא ידע את זה״.
״הסתובבתי אצל מגידות עתידות וקוראת בקלפים וכל אחת אמרה משהו אחר. עד שאמרתי, כולם מחרטטים אותי. אמרו לי שהוא מסתובב כהומלס בתחנה מרכזית בת״א ונסעתי לשם בלי שאף אחד יידע. רק לאחד השוטרים סיפרתי, כדי שאם יקרה לי משהו, אז שיידע שאני שם״
מעבר להתמודדות הנפשית, לימור מתמודדת עם היום עם בירוקרטיות בנושא הפיצויים בעקבות הפינוי מגוש קטיף. ״קיבלתי רק חלק מכספי הפינוי כי צריך חתימה של רוני, אבל רוני איננו. זה פוגע בי ובילדים. אני עדיין גרה בקראוון של המפונים, והוא מתפרק. אני דואגת לקורת גג לילדים שלי ולי, ובעקבות ההיעדרות של רוני המלחמות הן בהרבה חזיתות״.
מבחינה דתית, לימור נחשבת לעגונה ולא יכולה להינשא שוב, אך גם ככה לדבריה היא לא הצליחה להמשיך הלאה. ״בכל השנים הייתי שקועה בגידול הילדים. ויתרתי על עצמי וזוגיות לא הייתה בראש מעיניי. התרגלתי להיות לבד. אני לא יודעת אם זה טוב, אבל זה המצב. אני לא יכולה להתחתן, וכבר עברתי את הגיל להביא עוד ילדים. רוני ואני רצינו בזה, חלמנו שתהיה לנו גם בת.
״פעם היינו יושבים בבית ועם כל דפיקה בבית, ועם כל נביחה של הכלב, היינו קופצים, ׳הנה אבא בא׳, אבל היום לא. אני לא מאמינה שימצאו אותו״, היא אומרת בכאב. ״אחרי 48 שעות אמרתי שקרה לו משהו, ובלב שלי הוא מת. אחרת איפה הוא? ואיך לא מצאו גופה? זו השאלה, אבל מה אני יכולה לעשות? החיים שלי נדפקו, אני לא רוצה לדפוק את החיים של הילדים שלי. אני לא מחכה לרוני כמו בהתחלה. פעם הייתי מדמיינת שהוא חוזר, והייתי אומרת למשטרה שאם הם מוצאים אותו, שקודם כל יביאו אותו אליי ואני ׳אטפל׳ בו, ואחר כך אחזיר אותו אליהם. היה בי כעס, אבל היום כבר אין לי כלום. אולי בתוך תוכי יש, כי גם לא המשכתי הלאה, אבל אין לי תקווה שהוא יחזור. אני ריאלית. איפה אדם נעדר ככה כל כך הרבה זמן?
״אם רוני יחזור הביתה, הוא יתקבל בזרועות פתוחות. אבל יש מחשבות, איך זה יהיה עם הילדים? הם יכירו אותו בכלל? ברור שנקבל אותו, אבל שבאיזשהו מקום הוא יהיה זר. ייתכן שהמילים האלה שלי, וזה שהחלטתי שהוא מת, מגיעים מסוג של הגנה שנתנה לי לעמוד על הרגליים ולהמשיך לתפקד. כי אם הייתי יושבת ומתכנסת בתוך עצמי ובוכה כל היום, לא הייתי מצליחה לגדל את הילדים. אני רב החובל של הספינה הזו, ואני צריכה להביא אותה לחוף מבטחים״.
ממשטרת ישראל נמסר: "חוקרי המשטרה מנהלים חיפוש אחר נעדרים ביסודיות, תוך שילוב כוחות ואמצעים מבצעיים רבים, לצד נקיטת מהלכי מודיעין בהתאם לחשיבות המשימה, רגישותה והכרה בכך, שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים. כאמור, המשטרה משקיעה את טובי חוקריה ואת קדמת הטכנולוגיה המצויה בארגון, גם בחלוף שנים, במאמץ למצות את החקירה ולקדם את איתור הנעדר. גם באירוע הנעדר נשוא פנייתך, אנו ממשיכים לפעול תוך הפעלת כלל האמצעים שברשות המשטרה".
