התאריך: 10 בפברואר, 1970. המיקום: שדה התעופה הישן של מינכן באזור רים. מחבלים פלסטינים מסתערים על מטוס אל על בטיסה 435 במטרה לחטוף אותו. ההתקפה משולבת: חלק מגיעים מכיוון הטרמינל ואחרים מסתערים לעבר אוטובוס הנוסעים.
ריאיון עם כהן כלש, בתו של הקברניט כהן
(צילום: ירון ברנר )
קברניט המטוס, אוריאל כהן, ישב בחברת חנה מרון ואסי דיין ז"ל, ובעת שהלכו לכיוון היציאה מהטרמינל, לשם עלייה למטוס, שמעו קריאות: "I have a bomb, I have a gun, nothing you can do" וראו שלושה מחבלים שועטים לכיוונם. "הרימו ידיים", צעק אחד מהם. בתגובה, כמה מהנוסעים באוטובוס התכוונו לעצור אותם.
קברניט המטוס כהן הדף בידיו את התוקפים, אך הם הצליחו להשליך שני רימוני יד לעבר האוטובוס. אחד המחבלים שלף אקדח ואז הוטל רימון נוסף. אריה קצנשטיין (32) מחיפה, שהיה באוטובוס יחד עם אביו, זינק לעבר אחד הרימונים שהושלכו ומנע בגופו מנוסעים אחרים להיפגע. הוא נהרג במקום. אביו נפצע קשה. גם חנה מרון נפצעה קשה מאוד ונשקפה סכנה לחייה. אסי דיין היה זה שליווה את מרון באמבולנס לבית החולים. על-פי הפרסום ב"ידיעות אחרונות", בעודה מוטלת על רצפת היציאה של בניין שדה התעופה במינכן, כרע לידה דיין. היא מלמלה: "אסי אל תעזוב אותי", ולאחר מכן איבדה את הכרתה. בהמשך נקטעה רגלה, אך חייה ניצלו.
המחבלים נעצרו בשדה התעופה על ידי כוחות הביטחון המקומיים, אך לבסוף לא הועמדו למשפט לאחר ששוחררו בעסקת חלופי שבויים 3 שנים לאחר מכן.
כעת, 55 שנה אחרי, עושה גרמניה צדק היסטורי עם הגיבורים שמנעו תוצאות קשות יותר לפיגוע בטקס מיוחד במיקום התקרית. טלי כהן כלש, בתו של הקברניט כהן, שנפטר לפני 10 שנים, אומרת לאולפן ynet: "כולנו פה מתרגשים מאוד, מרגישים את אבא, צופה בנו. אנחנו לא יודעים בדיוק מה גרם לגרמנים פתאום להיזכר באירוע, אבל קיבלנו מהם פנייה ואנחנו כאן".
את זוכרת מה הוא סיפר לכם על הפיגוע?
"הוא ישב עם חנה מרון ועם אסי דיין והם שתו קפה בטרמינל במינכן, בשדה התעופה הישן. הם התארגנו לצאת לכיוון הגייט לעלות למטוס, אך בעודם יורדים במדרגות הנעות הם ראו שלושה מחבלים ששעטו לכיוונם. אבא שלי לא חשב פעמיים, הסתובב, חתר למגע ונאבק במחבל הראשון שהיה והחזיק רימון ביד שלו. הוא השתמש בגוף שלו כדי להתגונן מול היריות מהמחבל השני. הרימון הזה התפוצץ, חנה מרון נפצעה קשה ואיבדה את רגלה, אבא שלי נפצע גם הוא. והמחבל עצמו איבד את היד שלו, זאת שהחזיקה את הרימון".
הקברניט אוריאל כהןצילום: באדיבות המשפחהעד כמה האירוע הזה היה נוכח בסיפור בנרטיב המשפחתי?
"אבא שלי היה גיבור גדול בכל דבר שהוא עשה. הוא היה לוחם אצ"ל, והסיפורים מהאצ"ל הדהדו תמיד, הסיפורים על מינכן תמיד היו קיימים, אבל באיזשהו אופן בצורה מאוד צנועה. הוא לא חשב שהוא עשה משהו מיוחד, הוא הרגיש אחראי על הנוסעים שבמטוס, הוא לא חשב פעמיים, פחד זה היה דבר זר לו לחלוטין. הוא כמעט היה מוכן לרגע. כל השנים כשהוא דיבר על זה, אם הוא דיבר על זה, זה היה בצניעות – 'ככה עשיתי כי הייתי צריך לעשות'".
אסי דיין היה זה שליווה את מרון באמבולנס לבית החולים. בעודה מוטלת על רצפת היציאה של בניין שדה התעופה במינכן, כרע לידה דיין. היא מלמלה: "אסי אל תעזוב אותי", ולאחר מכן איבדה את הכרתה. בהמשך נקטעה רגלה, אך חייה ניצלו
הוא שמר על קשר עם חנה מרון ועם אסי דיין?
"כן, ודאי, הם היו בקשר. אני חושבת שעם חנה מרון מדי פעם, לא קשר צמוד, אבל היה קשר".
מי הגיע מהמשפחה לאירוע המרגש הזה במינכן?
"אנחנו שבט לא קטן, ההורים שלי זכו להביא חמישה ילדים, אני החמישית, הקטנה מביניהם. אני הייתי בת שנה כשהאירוע התרחש, אז אני לא זוכרת למעשה את האירוע עצמו. אנחנו פה עם בני הזוג, עם הנכדים, בהרכב כמעט מלא, מאוד נרגשים כל השבט".
עופר קצנשטיין, בנו של אריה ז"ל, סיפר ל-ynet: "אירוע ההנצחה במינכן היה קודם כל לזכרו של אריה, שנרצח ב-10/2/1970 באותה מתקפת טרור. הוא היחידי שלא שב ארצה מהפיגוע הרצחני הזה". לדבריו, "המשפחה שלנו יזמה את פרויקט אתר ההנצחה, בפיגוע בו נהרג אבינו. אנו עוסקים שנים בנושא ההנחה של אבינו, ביחד עם עיריית מינכן וחברת בריינלאב. עבודות ההכנה ליום זה נמשכו כ-5 שנים והמחשבה מאחורי האנדרטה הייתה לקחת את שלושת השעונים שם - שמייצגים את מועדי פיצוץ הרימונים בפיגוע".
עופר הוסיף: "אבי למד בגרמניה, ולימים חבריו המקומיים פנו לעירייה וביקשו להנציח את זכרו. במינכן הרימו את הכפפה, ולמרות שבשיחות הראשונות דיברנו על הנצחה סמלית בדמות שלט, בסופו של דבר זה הפך ליצירת אומנות של אלישייה קוואדה, אומנית שחיה בברלין. עלות האנדרטה עמדה על יותר ממיליון יורו. לאירוע הגיעו בין היתר נשיאת הפרלמנט הבווארי, מפקד המשטרה המקומית וראש העיר. אנחנו גאים כמשפחה שזה סוף סוף קרה, ושיש לנו מקום הנצחה לאבא שאפשר להגיע אליו".
טליה לדור פרשר - סיפורו של הקברניט כהן
(צילום: ליאור שרון)
טליה לדור פרשר, קונסולית ישראל בגרמניה, אומרת ש"בהתקפת הטרור הזאת היו שני אנשים שהיו גיבורים ישראלים, אחד זה הקברניט, אוריאל כהן, שנלחם עם המחבלים והשני זה אריה כצנשטיין, שבעצם הציל בגופו את האנשים אחרים כי הוא נשכב על רימון יד שנזרק לעברם, וככה בעצם הוא איבד את חייו. המשפחה של אריה, הילדים שלו, נמצאים פה בקשר עם מספר גורמים, כולל עיריית מינכן ומי שבעצם אחראי לכל הסיפור הזה או במידה רבה הוא אדם מקסים בשם שטפן ווילסמייר. ווילסמייר הקים מעבדה טכנולוגית מאוד מכובדת במקום הזה, ואמר שהוא לוקח על עצמו, את כל הפרויקט הזה והוא ביחד עם עיריית מינכן בחרו את האומנית, ובעצם ככה הגענו ליום הזה".
אי אפשר לנתק אירוע כזה ממה שאנחנו חווים בימים אלה. יש בוודאי התרגשות יתרה בעיקר נוכח העובדה שאף אחד לא שש לעשות מחוות לישראל.
"נכון, אבל אני חייבת להגיד שאנחנו פה במינכן חווים חוויה שונה לשמחתי. גם דגל ישראל מונף עדיין, החל ממחצית אוקטובר על בניין העירייה של מינכן, שזה בניין עירייה שנמצא בכיכר המרכזית של מינכן, מריאן פלץ, הוא נמצא גם מול בניין הקנצלר, היכן שיושב ראש ממשלת בוואריה, ואנחנו בהחלט זוכים לחיבוקים. עם כל החיבוקים, מינכן היא לצערי הרב, אתר לפעולות טרור כנגד ישראל. האירוע ברים היה הראשון, אחרי זה כמובן כולנו זוכרים את התקפת הטרור על הספורטאים שלנו בשנת 1972 ובדיוק אותו תאריך בחמישה לספטמבר, כשאנחנו עמדנו לציין את האירוע הזה, ירו על הקונסוליה הכללית שלנו. לשמחתי, זה היה אירוע שעבר ללא נפגעים בזכות פעולה מאוד נחרצת ומצוינת של משטרת בוואריה ומשטרת מינכן".
