המדינה שלנו לא מידרדרת - כבר עברנו את השלב הזה מזמן. מי שחושב ש"אנחנו בדרך לאיבוד הדמוקרטיה" לא הפנים שדמוקרטיה אנחנו לא. אנחנו לא עומדים על שפת התהום; אנחנו נופלים לתוכה, מתווכחים מי אמור להדליק פה אור ומי מונע זאת.
וכל זה מתרחש בגלוי. לא במחשכים, לא מתחת לשולחן. ב-Live. ממשלה שמפרקת מדינה מבפנים, כנסת שמתפרקת מוסרית, וחברה שמפרקת את עצמה לדעת. ואנחנו, באופן כמעט מעורר הערכה, ממשיכים כרגיל, כאילו כלום. זו כבר לא טמינת הראש בחול. זו הגשת החבל לתליין — מקושט בסרט, שיצטלם טוב.
זו לא שמאלנות, זו פשוט האמת. הפשיעה בשיא שלא הכרנו. משפחות פשע מנהלות ערים כמו כנופיות. רציחות הפכו לשגרה. אין הרתעה ואין אכיפה. יוקר המחייה מטורף, בלי אשמים, בלי אחריות.
באיו"ש – משילות יהודית־קיצונית במקום צבאית; חוקי שבט במקום חוק המדינה. קיצוניים חמושים מכתיבים את סדר היום, בזמן שהמדינה מעמידה פנים שהכול בשליטה — עם הצהרות כלליות על "טיפול נוקשה" ופינויים שמיועדים בעיקר לפייס את הדוד סם. זו לא סתירה. זו הדגמה חיה של אובדן שליטה כשהממשלה נאלצת "לטפל" בבוחריה.
ואם זה לא מספיק, הממשלה עסוקה בעיקר בדבר אחד: חיסול ממוקד ושיטתי של כל מנגנון שיכול, חלילה, לבקר אותה. זה התחיל בדה-לגיטימציה של המשטרה. עבר למח"ש. זלג לפרקליטות משם לבג"ץ, לצה"ל, לשב"כ, למוסד — ולרשימה הולכת ומתארכת. וכשנגמרו ה"שמאלנים", הם מצאו אויב חדש: ינון מגל – רק כי העז לצייץ נגד משפחת המלוכה.
מציאות של "בעדי או נגדי"
וכמו בכל שיטה מעוצבת היטב, אחרי שהשמידו את כל מנגנוני הביקורת החיצוניים, הם עברו למנגנון הפנימי היחיד שעוד היה אמור לרסן אותם: ועדת האתיקה של הכנסת. בוטלה. לא בטעות, לא בגלל תקלה, לא בגלל קורונה ולא בגלל המלחמה. בוטלה כי כל ביקורת היא בעיה שהיעד הוא כוח ללא מגבלה.
אריסטו אמר שהיכולת להכיל רעיון שאינך מסכים איתו היא סימן לאינטליגנציה. בישראל 2025 - זו עבירה שדינה סקילה. וכשכל עמדה שונה משמשת דלק לשנאה, הדמוקרטיה לא מאוימת. היא כבר מזמן זיכרה לברכה
אגב, גם אם נאמין לכל מה שהם אומרים: שהמשטרה עבריינית, שהשב"כ בוגדים, שהפרקליטות פוליטית, שהיועמ"שית רודפת, שהתקשורת מוטה, שהשופטים חותרים תחת שלטון נבחר, שינון מגל סמולן, ושהממשלה לא יכולה לתפקד בגללם – גם אז אין שום הסבר לביטול מנגנון המשמעת שהם עצמם שולטים בו, מלבד הרצון להשתמש בכוח באופן בלתי מוגבל.
זה כמו סטודנט שאומר אחרי מבחן שהוא לא סומך על הבוחנים, על המוסד, על התקנון – ולכן החליט לבדוק לעצמו את המבחן ולקבוע את הציון. האם הייתם נותנים לסטודנט כזה לפענח את סריקת ה-MRI שלכם? כנראה שלא. אבל איכשהו, לנהל מדינה – זה בסדר.
ואם ההתנהלות הזאת הייתה משרתת את העם, דיינו. אבל ברגע שנעלמה הבקרה, ירדה המסיכה.
שרים וחברי כנסת עוברים על החוק בפומבי, מסכנים חיי אדם בחסות חסינות, מפיצים מידע אסור, מסיתים, מאיימים, שופכים שמן למדורת הפילוג — ואין שום גוף במדינה שיכול לעצור אותם. גם אם פתאום כולנו נאמין שנחצו כל הגבולות.
בעל הבית השתגע
אומרים שבמלחמה נגד טרור צריך להתנהג "כאילו בעל הבית השתגע". אבל כשבעל הבית משתגע באמת, מי שנפגע זה לא האויב. זה אנחנו. כשאין מבוגר אחראי, בריונים עושים מה שבא להם. וכשהבריונים הם המחוקקים – אין חוק ואין מוסר. להם.
ואנחנו? אנחנו מפחדים. לדבר, לחשוב, להזמין אדם "לא נכון" לסלון שלנו. רק לפני שבוע, משפחה שכולה במושבה שקטה בצפון-מרכז הארץ הזמינה חבר כנסת לשיחה, שהפכה לשדה קרב עוד בטרם התחילה. לא בגלל סכנה ביטחונית. בגלל דעה שונה. בשם "הדמוקרטיה". האשמים: המועצה המקומית, המשפחה השכולה, וכל מי שלא מוקיע.
ואז נשאלת השאלה: מה המרחק בין זה לנוהל "אישור אירוח"? טופס א1, המפרט את מי אנחנו רוצים להזמין, מה עמדותיו, ומדוע אנחנו חושבים שמותר לנו. אל תגידו "לא יקרה". כמעט כל מה שחשבנו שלא יקרה כבר קרה.
חדלנו להיות חברה. הפכנו לשבטים פראיים עם מקלדות וציוצים במקום קלשונים ולפידים. וכמה שיותר אישי ופוגעני, יותר טוב. "בוגד", "משיחיסט", "ביביסט" או "רלבי"יסט" החליפו חשיבה ביקורתית, וכל חצי משפט שהוצא מהקשרו משמש הוכחה לריקבון המוסרי של הצד השני.
אריסטו אמר שהיכולת להכיל רעיון שאינך מסכים איתו היא סימן לאינטליגנציה. בישראל 2025 - זו עבירה שדינה סקילה. וכשכל עמדה שונה משמשת דלק לשנאה, הדמוקרטיה לא מאוימת. היא כבר מזמן זיכרה לברכה.
נוח יותר לבטל את דברי, לקלל, להשתמש בי כהוכחה חיה לפשיטת הרגל של האקדמיה. אבל אני לא "קפלניסט", ותאמינו או לא, הסטודנטים שלי לא מסכנים. אני אזרח. הורה. אדם שרוצה הנהגה שעובדת בשביל העם, לא שעסוקה בפילוג שייתן לה שקט תעשייתי להרוס כל חלקה טובה במדינה.
להביע דעה בלי לפחד
כמו כולם, אני רוצה מדינה שבה מותר להביע דעה בלי לפחד. לשוחח מבלי שיהיה צריך להזמין משטרה. מדינה שבה מחלוקת היא דלק לצמיחה — לא גורם להסתה. ושבה המנהיגים פועלים במוסריות ואחריות – לא מתחבאים מאחורי חסינות.
וזה אפילו לא דורש הפיכה אלימה או מלחמת אחים (סליחה, שאולי). רק להפסיק להיות בנות יענה, ולהתחיל להיות אזרחים. כי דמוקרטיה היא לא רק פתקים בקלפי. היא מוסדות. איזונים. חוק. ופחד השלטון מבוחריו — לא פחד אזרחים מהשלטון ומתומכיו.
זה רק דורש לעצור. כולם. ולקרוא בקול אחד: די. עד כאן! נבחרתם על ידינו, בשבילנו — לא להפך. אחרת, נאבד את המדינה. ואז שאולי יהיה צודק, וסתם ביקשתי ממנו סליחה.
הלוואי שהייתי רל"ביסט, שזה היה סתם עוד מרמור של שמאלן חמוץ. אבל כך קורסות דמוקרטיות: לאט, בשלבים — עד שזהו, אין דמוקרטיה.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולוזה בדיוק הרגע שאנחנו נמצאים בו. המדינה בוערת. שומרי הסף מותקפים. הביקורת מתה. אנשים צריכים אישור לארח בביתם. כולנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה. בעשייה, שתיקה, או מחאה רכה מדי.
בישראל כבר מזמן אין מדורת שבט. רק מדינה שעולה בלהבות. ובמקום לכבות את האש, כולנו עומדים סביבה, מתווכחים אם הלהבות "שמאלניות" או "ימניות" – לא שוכחים, כמובן, לצלות מרשמלו יקר מדי על גחלי השנאה הלוחשות.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
