טל שהם, ששוחרר משבי חמאס, מדבר הבוקר (שישי) באירוע במוסדות האו"ם בווינה, וסיפר על גיא גלבוע-דלאל ואביתר דוד, שנותרו מאחור בשבי בעזה. "קיבלנו רק פיתה אחת ליום, התחננו בפני השובים ואפילו הסכמנו לתת להם מסאז'. הכול בשביל אוכל. הזענו מחוסר חמצן, שום בעל חיים לא שרד במצב הזה. היינו רעבים באופן ממושך וצמאים. עינו אותנו באופן יום-יומי, מנטלית ופיזית. לפעמים היינו בחושך ולא יכולנו לראות את הידיים שלנו".
שהם אמר כי המחבלים, מנגד, "נהנו מחדר ממוזג - עם אוכל בשפע. האחים שלי ששרדו לצידי כל החודשים נשארו שם. הם נלחמים על חייהם, מוחזקים על-ידי מחבלים. הצעד הקריטי הוא להבין מול מי אנחנו מתמודדים - מי אלה המחבלים שמחזיקים בהם".
טל סיפר על 7 באוקטובר, וכינה את היום "השבת המקוללת". "נעלנו את עצמנו בממ"ד - שלוש נשים, שלושה ילדים ושני גברים. הבן שלי, רק בן שמונה, התחבא מאחוריי ושאל 'אבא, האם אנחנו הולכים למות?'. התשובה הייתה קצרה, לא אמפטית. אמרתי 'אני לא יודע'. עניתי בכנות - לא רציתי שהוא ישמע ממני שקר. הוא התחיל לבכות וזה היה הדבר האחרון שאמרתי לבן שלי לפני שנחטפנו".
"במשך כל 505 הימים בשבי אני התפללתי שהמשפט הזה לא יהיה המשפט האחרון שהוא ישמע ממני", הוסיף טל. "אחרי שהמחבלים פרצו לממ"ד הם לקחו אותי ראשון. המראה היה איום. עשרות מחבלים בכל מקום. הם לא באו להילחם בכוחות חמושים - אלא לטבוח באזרחים לא מוגנים".
לדברי שהם, "ב-50 הימים לא ידעתי מה קרה למשפחה שלי - אשתי ושני ילדיי. אם הם שרדו את הטבח, או שהגורל דומה לכל השכנים שלהם - שלא שרדו את הרוע שחמאס הביא על הקהילה שלנו וקהילות רבות אחרות. במשך 50 יום בבידוד הגוף כאב מרעב. אני אמרתי להם (למשפחה) שלום. אני מנטלית קברתי כל אחד מהם בנפרד. ואז, ביום ה-50, הגיע הנס שלי - מחבל הביא לי מכתב מהאהובה שלי עדי, שאמרה שהיא נחטפה אבל עומדת להיות משוחררת. זו הייתה הפעם הראשונה שאפשרתי לעצמי לבכות".
טל שהם שוחרר אחרי 505 ימים בשבי בעסקה האחרונה. ב-7 באוקטובר הוא נחטף עם שבעה מבני משפחתו ששוחררו בעסקת החטופים הראשונה, בהם אשתו עדי ושני ילדיו - נווה ויהל.
פורסם לראשונה: 12:51, 04.04.25
