הילד שנולד במעברה והגיע עד לכהונה הרמה של שופט בבית המשפט העליון, יוסף אלרון, פרש היום (חמישי) מתפקידו עם הגיעו לגיל 70. שר המשפטים יריב לוין, היועמ"שית גלי בהרב-מיארה ונשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית השתתפו בטקס, בו לוין ישב בקצה השולחן - רחוק מהיועמ"שית, שתקפה: "קריאה שלא לכבד צוו שיפוטי היא קריאה לריסוק הדמוקרטיה".
שר המשפטים: "גיוון המערכת הוא הנתיב להשלמת הרכב בית המשפט העליון"
(צילום: לע"מ)
לוין הזכיר בפתח נאומו את השופט אלרון, את שופטי העליון, ולא הזכיר את היועמ"שית או את הנשיא עמית בשמם. הוא אמר כי "הרגע הזה הוא קודם כל רגע אנושי. לאחר עשרות שנים של עשייה יומיומית ענפה שבמהלכה הטביע השופט אלרון חותם ייחודי. הדרך שעשית היא מסלול שלא היו בו שום הנחות ושום קיצורי דרך. המסורת והדגש על השכלה שספגת בבית הוריך, כל אלה היו עם השנים לא רק מקור גאווה עבורך, אלא גם ניכרו בחייך המקצועיים.
"נוכח הדרך המרשימה שעשית, בחירתך כשופט ביהמ"ש העליון הייתה צריכה להיות בחירה טבעית וללא כל מחלוקת, אלא שלא כך היה. היו אסכולות אשר בחרו להתעלם מעשייתך הענפה ומכישוריך המוכחים. היום, בעת שאתה נפרד מכס השיפוט, כבר לא יכול להיות חולק כי מדינת ישראל זקוקה לשופטים בעלי שיעור קומה. פרישתך מותירה חלל עצום".
השר הוסיף: "אין ספק כי גם לאחר פרישתך ימשיכו פסקי הדין שניתנו על ידי להדריך דורות של משפטנים. החיסרון שאנו כבר מרגישים עם סיום כהונתך, נוכח התרומה הייחודית אשר תרמת לביהמ"ש העליון, הוא ברור לעין כל. גיוון המערכת ומינוי שופטים בעלי רקע והשקפת עולם שונים זה מזה, הם הנתיב להשלמת הרכב בית המשפט העליון, בדרך שתוסיף לו עוצמה מקצועית ותשיב לו את אמון הציבור".
היועמ"שית תיארה בנאומה כי "עיון בפסקי הדין של השופט אלרון מראים דרך סדקי העיניים כיצד מתקיימות בעשייתו השיפוטית אהבת החסד, הצנע לכת והעצמאות השיפוטית. מי שמכיר את סיפור חייו אינו מתפלא שכך הם הדברים, משום שיסודות אלה הם בבחינת תבנית נוף מולדתו. יותר מ-30 שנים עטה השופט אלרון את גלימת השיפוט, בהן עשה את הטוב והישר בחריצות, ביסודיות ובמקצועיות יוצאות דופן".
היא הוסיפה כי השופט אלרון אמר לאחרונה ש"יש לשמור מכל משמר על ליבת העצמאות השיפוטית: לפסוק ללא תלות, ללא השפעות חיצוניות, ללא מורא וללא מרות. הוא אמר זאת מתוך הבנה כי עשיית משפט צריכה להיות כזו המשלבת יסודות של מסורת ושל חדשנות, יציבות ותנועה מתמדת, תוך קידום האינטרס הציבורי ועמידה על משמר שלטון החוק וזכויות האדם. בכך ממלאת הרשות השופטת את חלקה במרקם החברה הישראלית ובהתמודדות המדינה עם מכלול האתגרים שעומדים בפניה.
"השופט אלרון עשה משפט חסד שבסיסו נובע מהעצמאות השיפוטית הנתונה לכל שופט ביושבו על כס השיפוט. אנו עדים לניסיונות חוזרים ונישנים לפגוע בעצמאות השיפוטית. קידום חקיקה המבקשת לכבול את ידי ביהמ"ש מלתת סעד לפרט, דה לגיטימציה לשופטים העוסקים במלאכה, וניסיונות לאי מינוי שופטים. אך חמורות מכל אלה הן קריאות של גורמים בכירים ברשות המבצעת כי אין בכוונתם לקיים צווים שיפוטיים. קריאה שלא לכבד צווים שיפוטיים איננה קריאה משפטית - זוהי קריאה לריסוק הדמוקרטיה. מדינה ללא דין".
ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד עמית בכר, אמר: "אין צורך להכביר מילים על הנזק העצום והמצטבר שהמחסור בשופטים גורם לכלל הציבור, לעינוי ולעיוות הדין ולפגיעה בכלל אזרחי ותושבי המדינה. אך, המחסור אינו גזירת גורל אלא תוצאה של חרם חסר תקדים ובלתי מתקבל על הדעת, מצד שר המשפטים שמסרב לכנס את הוועדה לבחירת שופטים. הסכנה העמוקה בחרם בשיתוק העבודה הניהולית של מערכת המשפט היא הניסיון לפגוע בעצמאותה, ולהכפיפה לרצונות הדרג הפוליטי. כולנו כאן שותפים לעמדה ולדעה שכל מערכת ציבורית, ובכלל מערכת המשפט בישראל, זקוקה לרענונים, לשינויים ולהתפתחות מתמדת.
"הדמוקרטיה הישראלית שגשגה בזכות עצמאות בית המשפט, ובראשם בית המשפט העליון, מקצועיות והליך בחירת השופטים והיותו א-פוליטי, לצד התפתחות מוסד היועץ המשפטי לממשלה, עצמאותו ואי-תלותו הפוליטית. לשני אלו התווסף, מימד שלישי שהוא הכרה מלאה, מוחלטת ואקטיבית של הנהגת המדינה החלה מהקמתה, לכבוד לבית המשפט ושלטון החוק ולעקרונות עליונות המשפט כפי שניסח אותם מנחם בגין ז״ל. שלושת היסודות האלה עומדים למבחן בשנים האחרונות במדינת ישראל".
נשיא בית המשפט העליון השופט יצחק עמית אמר בפתח נאומו כי "לצערי, ספסל השופטים בטקס היום אינו מלא, ולאחר פרישתו של השופט אלרון יכהנו בבית המשפט העליון 11 שופטים ושופטות בלבד. אנו, השופטים והשופטות, נוסיף לפעול למילוי תפקידנו בשירות הציבור – בשגרה ובחירום, בימי חול ובפגרות, וגם בתקופות של עומס עבודה כבד. זאת, ברוח ההבנה כי הרשות השופטת אינה רכושו של אף אדם; היא פועלת בשירות הציבור, ועבורו בלבד. חובתנו כשופטים היא לעשות כמיטב יכולתנו להתמודד עם העומס ההולך וגובר על בתי המשפט, ולצמצם ככל הניתן את העיכוב בהליכים ואת הפגיעה שיוצר הדבר בבעלי הדין".
בהמשך אמר כי "אין זה סוד שחברי השופט אלרון ואני לא תמיד ראינו עין בעין בפסיקותינו. אך במצב כזה אין כל פגם, ההפך הוא הנכון. דיאלוג שיפוטי המבוסס על ביקורת והפריה הדדית. הוא הבסיס לקיומה של כל שיטת משפט הראויה לשמה, והוא תורם בסופו של יום להעשרת השיח המשפטי ולשיפור השירות שניתן לציבור. אני מבקש לחזור לנקודה שבה פתחתי: הימים אינם ימים כתיקונם, והחברה הישראלית עומדת בפני אתגרים שכמותם טרם ידענו.
"בימים מורכבים כאלה, ראוי כי נעמיד לנגד עינינו את עקרונות היסוד שלאורם פעלה מדינת ישראל, והרשות השופטת בפרט, החל מיום הקמת המדינה לפני מעל 77 שנה: שלטון החוק, ערכי היהדות והדמוקרטיה, וזכויות האדם. רשות שופטת עצמאית היא רכיב הכרחי במארג האיזונים והבלמים הדמוקרטי, ובידיה הסמכות – והאחריות – להגן על הפרט ועל הציבור מפני פגיעה שלא כדין בזכויותיו, בין מצד פרטים אחרים ובין מצד השלטון. ברוח זו פעלו בתי המשפט לאורך כל שנות קיומה של המדינה, וכך נמשיך לעשות".
יועמ"שית הכנסת, עו"ד שגית אפיק, התייחסה ליחסו של אלרון לכנסת: "בפסיקות שלך בולט הכבוד הרב שאתה רוחש ללְּשֹון החוק וּלהליך החקיקה. בפסק הדין בעניין התיקון לפקודת המשטרה ציינת כי 'חוק אינו בגדר אסופת מילים על פיסת נייר. הוא תוצר של הליך מרובה שלבים, ממושך ומורכב; הליך החקיקה מחייב דיונים, פשרות, התאמות ואיזונים, הוא מבטא את רצון הריבון, והלגיטימיות שלו נובעת, בין היתר, מהלגיטימיות של מחוקקיו, הניזונה מההליך הדמוקרטי בו נבחרו'. בעיניי, כמי שנוכחת כמעט מדי יום בדיוני חקיקה, היטבת לתאר ולהבין את מורכבותה של עבודת החקיקה והליכיה בכנסת".
כן התייחסה אפיק גם לאנושיות שבה שפט אלרון: "כשהאזרח ה'פשוט' בא בפניך, התאמצת למצוא פתרונות יצירתיים כדי לסייע לו במצוקתו. בערעור בעניין זגורי הענקת, באופן חריג, רשות ערעור ב'גלגול שלישי' למבקש מבוגר שמצבו הרפואי לקוי. בשל מצוקתו הכלכלית, המבקש לא היה מיוצג בהליכים לביטול קנסות חניה שקיבל, ובבית המשפט המחוזי הוטלו עליו הוצאות משפט בשל הפסדו. בהחלטתך לבטל את הוצאות המשפט הבהרת גם שמטרתך היא שלא להרתיע נאשמים מסוגו מלעמוד על זכויותיהם".
השופט אלרון סגר את הטקס, ואמר לנוכחים כי "אני נרגש ומודה על המילים הטובות מהדוברים והדוברות כאן בפניי. בעוד יומיים ימלאו לי 70 וכך אסיים פרק של 32 שנות כהונה כשופט, בהרגשת סיפוק בדרך בה הלכתי".
הוא הוסיף: "מהמקום שבו גדלתי וממנו הגעתי לכס השיפוט – ממקום ששום דבר לא היה מובן בו מאליו – התגבשה בי תפיסת עולם זו ביחס למילוי תפקיד השפיטה, ושל שופט בית המשפט העליון בפרט ובמיוחד. בחינת גורלו של היחיד לא רק במשקפי הדין ה'יבש' אלא גם בעיניים אנושיות ורואות לב, וזאת בשאיפה ככל שהדבר היה דרוש וניתן, לשלב את שורת הדין עם רוח של חמלה, תוך מחויבות לצדק בסיסי אנושי ונכונות לסייע לדל.
"אני מסיים היום קרוב ל-32 שנות כהונה על כס השיפוט, במהלכן ראיתי את עצמי מחויב בכל מאודי לשלטון החוק ולמערכת בתי המשפט, ראיתי את טובתה לנגד עיני ואת חשיבות אמון הציבור בה. הייתי נכון לשרתה בכל דבר ועניין. ללא אמון הציבור, לא יוכלו השופטים לעשות את מלאכתם כהלכה".
הוביל את הקו השמרני בעליון
השופט אלרון היה מקבוצת השופטים שהובילה את הקו השמרני בעליון אל מול השופטים האקטיביסטיים, אך גם כמניף דגל זכויות האדם, חשודים ונאשמים. אלרון שהיה לאחד השופטים המומחים בישראל למשפט פלילי, קרא לראשונה תיגר על שיטת הסניוריטי למינוי נשיא העליון כאשר הודיע על התמודדתו מול השופט עמית, וקומם נגדו רבים.
הוא נולד במעברת מחנה דוד שבחיפה. הוא הצעיר מבין תשעת ילדיהם של צדיקה ועובדיה אלפריח ז"ל, שעלו לישראל ממוסול שבעיראק בשנת 1951. הוא שירת כקצין בצה"ל והשתחרר בדרגת סגן, ולאחר שחרורו מצה"ל, עבד בלונדון במסגרות ביטחוניות שונות עד לשנת 1980. הוא למד משפטים באוניברסיטת בקינגהאם באנגליה וחזר לישראל להתמחות במשרד עורכי דין פרטוגם בפרקליטות מחוז חיפה.
בשנת 2001 השלים לימודי תואר שני במדעי החברה (M.A) בתחום "מינהל ביטחון לאומי" באוניברסיטת חיפה. עבד כעורך דין עצמאי בענפי המשפט הפלילי והאזרחי. במרץ 1994 התמנה אלרון לשופט בבית משפט השלום בחיפה, משם ב2012 למחוזי כשבכל שנות שיפוטו היה לשופט בולט בתחום בפלילי ומנהל המחלקות הפליליות בבתי המשפט בחיפה. בשנת 2017 בחרה בו הוועדה לבחירת שופטים לשופט בבית המשפט העליון.
התנגדותו להתערבות בג"ץ בחוקי יסוד
לשופט אלרון שורה של פסקי דין מהדהדים וחשובים, השופט אלרון היה מקבוצת המיעוט בשופטי העליון אשר התנגדה להתערבות בג"ץ בחוקי יסוד. כך למשל בבג"ץ שפיר התנגדות לפסק דינה של הנשיאה חיות להתערבות כזאת מכוח הדוקטרינה של "שימוש לרעה בסמכות המכוננת". הוא כתב כי "בחינת מניעיהם של חברי הכנסת לחוקק דבר חוק – ובכלל זה חוק-יסוד – מחייבת את בית המשפט להיכנס לעומק 'המגרש הפוליטי' ולנבכי הפשרות שנרקחו בין חברי הכנסת, ולהכריע אם אלו ראויות בעיניו. זאת, על אף הקושי המעשי לעמוד בצורה מדויקת על מניעיהם של חברי הכנסת; תוך התערבות נרחבת בשיקול דעתם, הגורעת לטעמי מהאחריותיות אותה הם חבים כלפי בוחריהם; וללא כל בסיס חוקי לכך. קשה להלום כי בית משפט זה ייטול לעצמו סמכות לבקר את ההצדקות לחקיקת חוק-יסוד, והוא שיקבע ויאמר את המילה האחרונה באשר לשאלה אם ראוי להכליל בחוקה הכתובה של המדינה הוראה זו או אחרת – ואילו לנבחרי הציבור לא תהא שום אפשרות להשיג על כך".
אלרון התנגד גם להתערבות בחוקי יסוד מכוח דוקטרינת "התיקון החוקתי הבלתי חוקתי" אשר התקבלה לראשונה בישראל בבג"ץ הסבירות. גם בבג"ץ שזכה לכינוי "בג"ץ הנבצרות" המשיך השופט אלרון לאחוז בעמדתו העקרונית בדבר סמכותו של בית המשפט העליון להעביר חקיקת יסוד תחת שבט הביקורת השיפוטית. "עלינו להיזהר עד מאוד שמא כל חוק שנוי במחלוקת המתקבל על ידי הכנסת יהפוך למעין 'חוק על תנאי' עד אשר יאושרר על ידי בית משפט זה לאחר דיון והכרעה בעתירות הרבות אשר יוגשו לבטח. בעתירות שכאלו עלינו לנהוג בהתאם למגבלות המוטלת עלינו מתוקף עקרון הפרדת הרשויות ומתוך כבוד ליתר הרשויות. הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים ליבת הדיון הציבורי; היא המקום שבו צריכות להתקבל ההכרעות הציבוריות הקשות ביותר בין עמדות שונות; היא המקום שבו קיים ביטוי מובהק וישיר ככל שניתן לדעות הרווחות בציבור. הכנסת – ולא בית המשפט", כתב אלרון.
השופט אלרון הביע את מורת רוחו מענישה מקלה ביחס למספר סוגי עבירות. כך למשל, בעניין אלזה נדחה ערעורו של מי שרצח את אשתו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר שריצה בגין עבירת אלימות שביצע כלפיה. השופט אלרון הביע את הקושי בעונש המאסר הקצר יחסית שהוטל בגין עבירת האלימות (פחות מ-3 חודשי מאסר). לדעתו, מקרה זה מדגיש את הצורך בעונשי מאסר מוחשיים ומרתיעים בעבירות אלימות במשפחה.
כך גם החמיר במקרה אחר, שעסק בהתעללות בחסר ישע בבית אבות וכתב כי "החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר – מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם. אין מדובר במס שפתיים – יש להביא את הדברים לידי ביטוי ישיר בקביעת חומרת העונש". מצד שני, הוא הזהיר מפני השפעה של התקשורת על הכרעת הדין וכתב כי "דינו של נאשם לא יכול להיגזר ממידת החשיפה התקשורתית של האירוע, או ממידת האהדה הציבורית לה זוכה הקורבן. לא באולפני טלוויזיה או על דפי העיתון נחרץ דינו של נאשם, אלא בין כותלי בית המשפט".
דגל זכויות החשודים בעליון
יחד עם דרישתו לענישה מחמירה ומרתיעה, אלרון היה לשופט שהניף את דגל זכויות החשודים בעליון. בפסק דין אוריך אשר עסק בחיפוש בלתי חוקי במכשירו הסלולרי של יועץ ראש הממשלה, קבע השופט אלרון כי אל לחוקרי המשטרה להניח כי פעולותיהם יזכו להכשר של בתי המשפט ויש להקנות להפרה זו משמעות ממשית. מבין תשעת השופטים השופט אלרון היה השופט היחיד שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, למעט כשיש יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה.
פסקי דין אחרים הדגישו את רגישתו החברתית של השופט אלרון, כך למשל עמד על כך שקיים קושי משמעותי בקביעת מחוקק-המשנה כי מעשה של קיבוץ נדבות במקומות הקדושים – וברחבת הכותל המערבי בפרט – עשוי להוות, כשלעצמו, עבירה פלילית. לדבריו: "הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים, אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות". בעתירה בעניין חוקיותם של מסלולי לימוד אקדמיים נפרדים לגברים ולנשים, לשם שילוב האוכלוסייה החרדית באקדמיה, קבע שאין לפסול את האפשרות לקיים מסלולים מעין אלו ולקדמם. זאת, בין היתר, לאור האינטרס הציבורי רב המשקל שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור האוכלוסייה החרדית , "החברה הישראלית רבת פנים היא. כחברה, עלינו לעשות ככל הניתן לאיחוד בין הקהילות השונות, ולא לפילוגן זו מזו" הוא כתב. במסגרת עתירה לתרגום אחת מבחינות הבגרות לערבית במלואה, לאחר שהתברר כי רק חלקים ממנה תורגמו לערבית, הדגיש השופט אלרון כי על משרד החינוך להבטיח "שמערכי הבחינות בשפה הערבית לא יפלו במאומה מאלה אשר בשפה העברית".
