"טבח מוצאי שבת" הוא השם המעט מופרז לאחד הפרקים הדרמטיים בפרשת ווטרגייט. זו שמעניקה מאז, ולנצח, את הסיומת "גייט" לכל סקנדל פוליטי עם פוטנציאל פלילי.
ווטרגייט הסתיימה בפרישתו של הנשיא ריצ'רד ניקסון, ההתפטרות הנשיאותית הראשונה ועד כה האחרונה בהיסטוריה האמריקאית. באותו מוצאי שבת, 20 באוקטובר 1973, רצה ניקסון לפטר את התובע המיוחד בפרשה. התובע, ארצ'יבלד קוקס, ביקש לקבל לידיו את הקלטות החדר הסגלגל. ניקסון, שהיה פרנואיד ונטר טינה עמוקה לתקשורת, דרש שהשירות החשאי יתקין מכשירי ציתות בלשכתו. הם היו בכל מקום, מהשולחן ועד למנורות, וקלטו כל לחישה. כאשר הדבר הסתבר, חוקרי הפרשה רצו לקבל אותן. הנשיא טען שיש עליהן חסינות נשיאותית. טענתו נדחתה. כתוצאה מכך, הוא דרש מהתובע הכללי (שקול ליועצת המשפטית לממשלה שלנו, נניח) לפטר את קוקס. התובע הכללי, מינוי אישי שלו, סירב. ניקסון פיטר אותו. הוא הורה לסגנו, שנכנס לתפקיד, לפטר את קוקס. זה סירב אף הוא, והתפטר כדי למנוע את הדחתו.
הנשיא – הכל באותו ערב – הורה למספר 3 במשרד המשפטים, רוברט בורק, לפטר את התובע. מהחדר הסגלגל נשלחה לימוזינה לביתו של בורק, והוא הובא אחר כבוד לבית הלבן, שם הושבע ומיד פיטר את התובע המיוחד קוקס.
קוקס פירסם הצהרה שאמרה כך: "כעת, הקונגרס ולמעשה העם האמריקאי הם שיחליטו אם ממשלתנו תמשיך להיות ממשלה שנשלטת בידי חוקים – או בידי אנשים". קמה סערה אדירה, וכל העניין הסתבר כטעות חמורה של ניקסון, שתומכיו הלכו והתמעטו. הנשיא יצא לציבור ואמר שהעם רוצה לדעת אם הוא נוכל, "ובכן, אני לא נוכל". זה לקח כמעט שנה של מאבק מייסר, אך בסופה ניקסון אולץ להתפטר; זה קרה רק אחרי שאיבד את תמיכת מפלגתו, ושוחררו קלטות המפלילות אותו בעבירות חמורות.
טרם ברור אם קטארגייט חונה במגרש הידוע של שב"כ; המגרש הזה, בהקשר הנוכחי, הוא ריגול וביטחון שדה. אם החשודים, לדוגמה, שוחחו עם הלוביסט של קטאר – או מי מטעמו – ולא רק שמעו על רצונות הלקוח, אלא גם סיפרו דברים על המתרחש בלשכת ראש הממשלה בעת המלחמה ובכלל. במילים אחרות, האם היו אלה יחסים דו־כיווניים: הקטארי מעביר כסף, מקבל שירות, וגם מידע
הנה העובדות הידועות על קטארגייט: השב"כ והמשטרה חוקרים את הפרשה הזו כבר שבועות. איש עסקים ולוביסט רשמי של קטאר מודים שכסף הועבר לדובר של ראש הממשלה, שעסק בנושאים צבאיים. הסיבה שהדובר, אלי פלדשטיין, לא הועסק בלשכה היא שנכשל בתחקיר הביטחוני. עורכי דינו של פלדשטיין שיחררו גרסה השבוע, שלפיה הוא כלל לא ידע שמעסיקיו הם הקטארים; הם הפנו אצבע מאשימה ללשכת רה"מ, ולמעשה ליונתן אוריך. אוריך הוא השם החשוב ביותר בפרשה; לבד מרון דרמר, לא היה יועץ חשוב ומשפיע יותר על נתניהו. פלדשטיין הגיע ללשכה זמן קצר לפני כן; אוריך היה שם מאז ומעולם. לפי פרסום ב"הארץ", אוריך ושרוליק איינהורן, עוד יועץ מקורב של נתניהו, נשכרו על ידי קטאר בעבר כדי "לשפר את תדמיתה" לקראת גביע העולם בכדורגל ב-2022. הם מכחישים. ביום רביעי בערב עוכבו לחקירה שתי דמויות בפרשה. החשדות הם הלבנת הון, שוחד ומגע עם סוכן זר.
לא נזכרתי השבוע בווטרגייט משום שקטארגייט מזכירה אותה. בהשאלה מטולסטוי, אפשר לומר שכל המשפחות המאושרות דומות, אבל כל הפרשיות המושחתות מושחתות בדרכן. ממילא, ובניגוד לווטרגייט, אין כעת אקדח מעשן שממחיש שנתניהו ידע משהו על מעורבות קטארית; נתניהו הוא מומחה בלא לדעת דברים, עיין ערך פרשת אסון ההילולה במירון.
ב"טבח מוצאי שבת" התבררה עוצמתה האמיתית של הדמוקרטיה האמריקאית. היא לא הייתה נעוצה רק בחוקים, בבתי המשפט, בהפגנות ואפילו לא בעיתונות הנשכנית של וודוורד וברנסטין, חושפי הפרשה. עוצמתה האמיתית הייתה בהתנגדות של יחידים, שבחרו בחירות מוסריות למען מדינתם ובמחיר אישי כבד. אלה היו בכירי משרד המשפטים האמריקאי שאמרו "לא", וחיכו שהוא יפטר אותם. כמו שרונן בר אומר "לא", כי הוא סבור שהדחתו נועדה לשבש את הדמוקרטיה הישראלית עצמה. ההתנגדויות האלה, ורמיסתן, עיכבו את מסעות הטיוח והפכו את ניקסון לאדם מאוד לא פופולרי. בעקבות ראיות חד־משמעיות שנחשפו, אירעה במפלגה הרפובליקנית התקוממות של הגינות. המפלגה שלו נטשה אותו. לנשיא לא נותרה ברירה לבד מהתפטרות. מסיבות דומות פרש אהוד אולמרט מראשות הממשלה, הרבה לפני הרשעתו בדין; היו אלה תומכיו שראו בהישארותו בתפקיד חציית קו אדום.
אתם כבר יודעים מה קרה לעולם ההוא. הוא מת. העיתונות עוד מפרסמת פרשיות שחיתות. מערכת אכיפת החוק עושה את מלאכתה; ראש הממשלה עומד לדין. אנשים הגונים כמו רונן בר וגלי בהרב־מיארה ממשיכים בהתנגדות פעילה לצעדים מסוכנים. יש אזרחים מעורבים שיוצאים לרחובות. אך מה שחסר הוא הלב הפועם של ההגינות. הפוליטיקה שלנו, ולא רק שלנו, הפכה לשבטית וחומצתית. בעבר, היו שרי ליכוד שידעו להתנגד. הם התחלפו בכאלה שהעדיפו לשתוק. היום, רוב השרים הם נאמניו של נתניהו ממילא. חלקם מאמינים באמת שנתפר לו תיק בסיפור קטאר, אבל לרובם פשוט לא אכפת.
טרם ברור אם קטארגייט חונה במגרש הידוע של שב"כ; המגרש הזה, בהקשר הנוכחי, הוא ריגול וביטחון שדה. אם החשודים, לדוגמה, שוחחו עם הלוביסט של קטאר – או מי מטעמו – ולא רק שמעו על רצונות הלקוח, אלא גם סיפרו דברים על המתרחש בלשכת ראש הממשלה בעת המלחמה ובכלל. במילים אחרות, האם היו אלה יחסים דו־כיווניים: הקטארי מעביר כסף, מקבל שירות, וגם מידע. כל מידע שהועבר יכול להיחשב לעבירת ריגול, מעבר לעבירת המגע עם סוכן זר. סוגיה אחרת היא היוזמה להעסיק אדם שלא עבר תחקיר ביטחוני במשרד ראש הממשלה, ולמעשה להסתיר זאת משב"כ.
לא לחינם יצא נפתלי בנט, לפי שעה המועמד החזק ביותר מול נתניהו, בהתקפה חריפה לפני יומיים. בפרשת הצוללות, מדובר היה על מצרים; מדינה שאיננה אויבת של ישראל. קטאר נתפסת בציבור הישראלי – למרות מאמציהם, לפי הפרסומים, של אוריך ואיינהורן – כאויב מושבע. בעיקר בזכות תמיכתה העקבית בחמאס. ואיך שלא מסתכלים על זה, העדויות שפורסמו מלמדות כי הלשכה החשובה במדינה נחדרה בידי קטאר בעת המלחמה.
יש שמזהים דפוס: לנתניהו יש בעיה עם חמאס והתפרצויותיו מעזה. הקטארים משלמים ל"משפחות נזקקות" (וכנראה זה מגיע לזרוע הצבאית של חמאס) והבעיה נפתרת. ללשכת נתניהו יש בעיה לשלם לאלי פלדשטיין; קטאר לכאורה משלמת לו שכר. זו דרכה של קטאר בעולם: לשמן, לשמן בלי חשבון.
תגובת הפאניקה של נתניהו הייתה אופיינית, אבל גם מובנת. החשודים מחזיקים ברבים מסודותיו. עבורו, אין סיוט גדול יותר מעוד עדי מדינה. אם היו עוד לבטים בסביבתו מתי בדיוק ללכת להדחת ראש השב"כ, הם הסתיימו במהירות כשפרשת קטארגייט הסלימה. נתניהו לא הסתפק בכך; הוא כתב פוסט על ה"דיפ סטייט" שרודף אותו, ובעצם יצא למסע דיג כדי לקבל סיוע והכרה מאמריקה (הוא קיבל "100%" מאילון מאסק). זה נראה הזוי, אבל היה חשוב מאוד: נתניהו יודע שטראמפ פופולרי הרבה יותר ממנו בישראל. הוא מבין שרוח הזמן מעניקה הקשרים חדשים לפוליטיקה, ולכן קשירת פרשיותיו הסבוכות למתרחש בארצות-הברית יכולה לשרת את הקייס שלו והלגיטימציה למעשיו הבאים והתקדימיים. בראשם: הדחתו של ראש שב"כ מכהן. לא על 7 באוקטובר, אלא על "אובדן אמון".
בסביבות השעה 23:00, חשבון האינסטגרם שלו הכה עם סרטון מוזר ועליז על הדיפ-סטייט, בלוויית עציץ ושיר של סיה. אובדן שליטה שכזה.
נתניהו בסרטון על ה"דיפ סטייט"
(מתוך טיקטוק)
אני כבר שנים קורא ומדווח בעצמי על תגובות הלחץ של נתניהו ("לחיץ ונלחץ", אם לצטט את אריאל שרון המנוח). השורה התחתונה חשובה יותר: הלחץ עובד לו. החרדה יעילה. הוא משתלט על השיח, מניע אותו ומשבש את ההתנגדות. כל מי שכינה אותו "פאניקר" כבר מת, או שהובס. נתניהו הוא מומחה בזיהוי סיכונים – לעצמו.
מצד שני, אנחנו בעת מלחמה. הרתיחה גבוהה. המעשים האלה משדרים חציית כל גבול: ספציפית פיטורי ראש השב"כ בעת חקירה שזה מנהל בלשכת ראש הממשלה. נתניהו מהמר שהכל יעבור וגם יישכח. הימור מסוכן.
