ירי בחתונות. ירי בכבישים. ירי ביישובים. לפעמים הוא ירי קטלני, כחלק מסכסוכי חמולות; לעיתים הוא ביום, ולעיתים הוא בלילה. לפעמים, הוא גם סתם ירי בצרורות כמו במטווח, כי צריך לבדוק את הנשק. בסוף השבוע האחרון נרצח הילד יוסף אבו רקייק בן ה-8 בשיירת חתונה, ולפי החשד, היורה היה ממשפחת אלעסאם, שמעגל נקמות הדם שלה עם משפחת אבו רקייק כבר הביא לאובדן חיי אדם רבים לאורך השנים. אבל מהירי הזה סובלים לא רק הבדואים: הוא זולג גם אל המועצות הסמוכות, ופוגע בבתי היהודים, שרבים מהם מרגישים חיים תחת איום תמידי. וכשעל הכביש נורות יריות, לא ניתן לבנות את הגשר שיחבר בין שני הצדדים ויוריד את מפלס החרדה.
"במשך שנה, יום-יום, יש פה ירי", אומר ראש מועצת תל שבע עומר אלעסאם, שמשתייך לאותה החמולה. "אנחנו כבר רגילים. יש פה נשק מפחיד, כל יום יש פצועים בתל שבע, אבל זה לא מתפרסם בתקשורת כי זה לא רצח. יוסף נורה למוות בגלל סכסוך בין שתי משפחות, אבל לפעמים זה קורה אפילו בגלל טיקטוק. זו בעיה רצינית שכל אחד כותב על השני ומקלל". כשנשאל מדוע שתק אחרי הרצח של אבו רקייק, השיב: "מה שקרה הוא חלק מסכסוך גדול, ולא רציתי להיכנס לזה".
"בתקופת הקיץ יש עלייה בתופעת הירי, אז ביקשנו תגבור מהמשטרה", אומר הממונה על הפשיעה ברהט, ואחיד אלעביד. בעיר פועלים כדי למנוע ירי בחתונות, בלקיה אפילו תלו שלטים נגד כלי הנשק - אבל זה לא עוזר. "זה לא משתנה כי אין הרתעה ואין אכיפה, וגם אין חקיקה שתרתיע את היורים", הוא מוסיף.
"ברור שנדרש פתרון מערכתי", אומר ראש מועצת עומר ארז בדש, אל מול הכישלון של המשטרה. "עם המעבר המתוכנן של קריית המודיעין לנגב, היא מחויבת להבטיח סביבה בטוחה לתושבים. זה עניין של חיי אדם. המשמר הלאומי, שהוקם למטרות אלו, חייב להיות נוכח באופן קבוע בגזרתנו, ולא רק במבצעים נקודתיים. הפתרון חייב חקיקה מחמירה, אכיפה נחושה וענישה מרתיעה. ללא השילוב הזה, לא נוכל להביא לשינוי אמיתי בשטח. זו חובתה של המדינה לאזרחיה".
אז איך נראים החיים באזור שבו מילים כמו משילות והרתעה הפכו לסמל של הבטחות ללא כיסוי, וירי רודף ירי ביישובים ובכבישים הסמוכים?
"הנשק במרחק טלפון אחד"
כאמל אבו נאדי (56), תושב לקיה וקב"ט היישוב, מוזעק בכל אירוע ירי. "אנשים מתקשרים אליי והטלפון לא מפסיק לצלצל", הוא מספר. "שואלים אותי 'למה יש ירי? בין מי למי הסכסוך?', ופתאום אני צריך לעבור משגרה לחירום. אני עובד במוסדות חינוך ורואה שהילדים מפחדים. הרבה מהתרמילים נופלים בבתים של תושבים, חלקם גם גרים בבתים יבילים וזה חודר את הקירות. יושבי הבית יכולים להיפגע. לפעמים גם נפגעות תשתיות של המועצה, כמו מצלמות וקווי מתח".
לדברי אבו נאדי, "מה שמטריד אותי הוא שעם כל מה שעושים, ואני רואה את פעילות המשטרה ואת השר לביטחון לאומי, זה רק הולך ומחמיר. זה משגע אותי, ויש הרבה סיבות ללמה זה קורה. לצעירים יש היום כסף, ומחיר של אקדח הוא 35,000 שקל. אז בן אדם עובד חצי שנה ויש לו גלוק חדש מהניילון, הוא יכול גם לבחור צבע. יש הרבה חוליות של מבריחים ומוכרים פה את הנשק, הוא בהישג יד. זה במרחק שיחת טלפון אחת.
"אני בעד אכיפה, אנחנו מדינת חוק, מדינה מתוקנת. אבל נדרש לשנות תרבות. אם השינוי לא יבוא מתוך החברה הבדואית עצמה, לא ניתן יהיה למגר את התופעה. יש חוסר שיתוף הפעולה בין התושבים למשטרה. תושבים מתלוננים 'ירי ירי ירי', אבל להוא יש נשק וגם להוא, וכשהמשטרה מגיעה - לא משתפים פעולה. כשהמשטרה שואלת אותם מי ירה - אומרים 'לא יודע, לא ראיתי'. וזה עוד בלי לדבר על זה שיש אנשים שמגיעים ואוספים את התרמילים ומעלימים ראיות. האוכלוסייה רק צועקת אבל לא עושה דבר כדי למגר את התופעה. אנחנו אלופים בלדבר ולהאשים את כל העולם חוץ מאיתנו. ואת זה אני לא אוהב. השינוי צריך להגיע מהחברה עצמה.
"יש לי 8 ילדים. אני קצין צבא משוחרר וחינכתי את הילדים שלי שזה לא תרבותי ואין צורך בזה. זה עזר. כל אחד צריך לחנך את הילד שלו, וזה יותר אפקטיבי מהמשטרה".
מועצת לקיה, הוא אומר, פועלת גם מהצד שלה כדי לצמצם ככל הניתן את האירועים. "ראש המועצה הקים גוף שאמור לטפל בנושא הביטחון והחירום ושמירת שקט בין משפחות מסוכסכות. יש לכל משפחה נציגים בולטים ובכירים, ואנחנו יושבים במתנ"ס ועושים סיעור מוחות. לפני חתונה, אנחנו שמים שלט עם תמונה של אקדח וסכנה, ומש"ק היישוב מחתים את החתן על הסכם שלא יהיה ירי. זה דבר מבורך וצריך להיות בכל יישוב, יחד עם הצהרה שבכל חתונה שיש בה ירי - אנשים צריכים לקום ולעזוב".
"הילדים במציאות של מלחמה"
אמירה דגן-חכמון (49) מהיישוב עומר אומרת כי "אני חושבת שיש הסלמה בשנתיים וחצי האחרונות. יש ירי מאסיבי כמעט כל ערב, זה התדירות והעוצמה. זה נשמע כאילו אנחנו בתוך מטווח. יש קליעים שחודרים חלונות ומוצאים בחצרות בתים. היה אפילו קליע שחדר דרך חלון לחדר של ילדה, שבמזל לא הייתה במקום".
דגן-חכמון משתפת בכאב גם כי מאז 7/10/23, קולות הירי הובילו לחשש שהגרוע מכל עוד לפניהם. "אין לזה סימוכין", היא מדגישה, "אבל אלה היו הקולות והחששות. באזור הצפוני של עומר שומעים את הירי חזק יותר, וחברה אמרה לי שזה הרגיש כאילו יורים לה ליד הדלת, אז היא נכנסה לממ"ד. תחושת הביטחון אחרי המלחמה מעוררת אצל כולם. הילדים מדברים בבית הספר על היריות, לפעמים - בגלל הרעשים מעזה - הם שואלים אם זה ירי של הבדואים או שלנו.
"יש לי שלושה ילדים בני 11, 9 ו-8. לא סיפרתי להם על הרצח של הילד בן ה-8 יוסף אבו רקייק. אחד מהם בדיוק בגילו. הסתכלתי על התמונה שלו והם דומים. זה מזעזע. חיינו פה הפקר. מישהו אמר שאנחנו עוטף תל שבע, וגם אצלנו יש טפטופים. הילדים חיים במציאות של מלחמה שמתרחשת 40 ק"מ מפה, ואחת שמתרחשת ק"מ מפה. אסור לנרמל את זה".
מלבד הירי הבלתי-פוסק, דגן-חכמון מספרת גם על סכנת נפשות בכבישים, בעקבות "נהיגה פרועה שסכנת את כל משתמשי הדרך". ויש משהו נוסף מפריע לה. לדבריה, "כאשר הילדים שלי נפגשים בספורטק לשחק עם ילדים מתל שבע, העוינות גדולה. הייתי שמחה שיהיה שיח אחר. הם משחקים ביחד כדורגל וזה נורא משמח אותי, אבל בסוף המשחק זה יכול להגיע גם לקטע גזעני. הייתי שמחה שנכיר את השכנים שלנו, שנדע שאנחנו חולקים את אותו מרחב משותף. הבעיות הן משותפות וכך גם ההזדמנויות. אם נגדר את עצמנו ונתבדל רק ניצור בעיות נוספות".
כל יום קליע במרפסת
אחמד אבו סריחאן (66) מתל שבע אומר גם הוא כי "הירי הפך לשגרה בכל לילה. לפעמים משלוש לפנות בוקר ועד חמש, לפעמים מחצות עד 02:00. כשיורד החושך אנחנו כמעט ולא יוצאים החוצה מחשש שניפגע מכדור תועה. הרבה אנשים עוזבים את היישוב, בהם ארבעה מהבנים שלי שעברו לבאר שבע. האווירה פה מאוד טעונה ולא נעימה".
9 צפייה בגלריה
"אנחנו זועקים שנים, אבל כשתושבי עומר התלוננו המשטרה התעוררה". אחמד אבו סריחאן
(צילום: גדי קבלו )
אבו סריחאן עצמו גם בעבר בבאר שבע, ובחר לעבור לתל שבע במה שהוא מכנה היום כ"טעות חיי". לדבריו, "פעם היה נעים לחיות פה, אבל היום כבר לא. יש יותר מדי אלימות, יותר מדי ירי, ואין חוק".
"תושבי עומר טוענים שהירי מכוון אליהם, אבל הירי הוא בין החמולות. זה מאפשר להם להכתים את כל המגזר ולדבר עלינו בהכללה. הייתי שמח אם היו נמנעים מזה. יש מיעוט שממרר את החיים. גם שלנו וגם שלהם. כשתושבי עומר זעקו, המשטרה התעוררה, הרסה אוהלי חתונות, עשתה מבצע כדי לרצות אותם - אבל אנחנו צועקים כבר שנים וחודשים ומתקשרים למשטרה, ולא עושים כלום. במשטרה יודעים רק להרוס, אבל לתת ביטחון לאזרחים? זה לא.
"כבר לא כיף לגור פה. לכולם פה קשה, במיוחד לילדים קטנים. לא יכול להיות שבן אדם יחשוש לצאת מהבית ברגע שמחשיך, ושכל יום מוצאים קליע על המרפסת. במזל אנשים לא נפגעים".
"מפחדים שהם יקומו עלינו"
סא"ל במיל' א (50) מנבטים אומר כי "יש לילות שהירי בלתי פוסק, וזה מרגיש כמו להיות בשדה קרב. מדובר בירי של תתי מקלע ואקדחים, שנשמע ממש קרוב למושב. כשאתה מתקשר למשטרה הם שולחים ניידת, שואלים מה כיוון הירי, אבל לא מדברים איתי שהיא מגיעה. אחרי זה הם שואלים איך היה השירות".
לדבריו, "השיא היה לפני שבועיים, ניקיתי את הגינה וראיתי קליע של נשק צה"לי. אצל השכן שלי פגעו בקולטי השמש. כשהבת שלי רוצה לצאת מהמושב, אני שואל אותה באיזה שעה ובאיזה כביש. יש לילות שאני לא ישן בהם בגלל היריות, וכשיש להם חגים זה שגרה. אנחנו קמים ב-04:00 לפנות בוקר עם המואזין, אני חי בישראל או עזה? זה מגיע משלושה כיוונים - מתל שבע, שגב שלום והפזורה.
"אנחנו גרים פה כמעט 15 שנה, אחרי שגרנו בבסיסים צבאיים במרכז הארץ ובדרום. עברנו לפה בגלל הקהילה, אבל אין יום מאז 7 באוקטובר שאשתי לא אומרת לי: 'אני מודאגת מהיום שיקומו עלינו'. אני התחמשתי. היה למשל את המהומות במבצע 'שומר החומות', זה נפיץ, ויש הרגשה שלא באמת עוסקים בזה. אז תהיה כתבה, ולפעמים תהיה פעילות של המשטרה, אבל התחושה היא שהמשטרה פועלת רק כשיש רעש בתקשורת. אצלנו במושב הקימו פלוגה של מג"ב, אבל זה לא פותר את הבעיה".
"כשאני בערערה אני מפחד"
תייסיר אבו עראר (41) מערערה מספר כי "יש לי הרגל בבית כבר יותר משנה: מהשעה 18:00 לא יושבים בחוץ, גם לא במרפסת או בגינה. זו מבחינתי שעת חירום, יש לי שישה ילדים בני שנתיים עד 12 ואני לא מרשה להם לצאת החוצה בין השעות האלה".
"אנחנו חיים בטראומה, אם נופלת צלחת במטבח כולם עומדים דום", הוא אומר. "אנחנו בחרדה. כל דבר מפחיד אותנו. הבכורה שלי, אם היא שומעת ירי, היא קופאת במקום. היא פשוט לא יכולה לזוז. המשטרה עושה הצגות, מצלמת נשק שהיא אוספת, אבל בפועל אין אכיפה. לא ייתכן שמי שתופסים אצל נשק חוזר הביתה אחרי שלושה ימים. צריך להעביר חוק שמי שתופסים אצלו נשק - שייקנס ב-200 אלף שקל ויילך לשבע שנים בכלא. אחרת נישאר ככה, כל הזמן רודפים אחד אחרי השני".
"אבל לא כל האחריות על המשטרה", הוא מודה. "השבטיות, הנקמות, לחברה יש חלק מזה - אבל אין לנו את הכלים לשנות את זה. הכלים בידיים של המשטרה, היא צריכה להציג תוכנית מסודרת ולדבוק בה לאורך זמן. לא להגיע לכמה ימים, לתת קנסות למי שלא שם חגורת בטיחות וזהו. הרי מי שירה בלילה - לא תתפסו אותו מסתובב בבוקר. ועדיין, יש לי אמון במשטרה.
"העבודה שלי בדימונה, במרחק 10 דקות נסיעה. שם יש לי ביטחון, אבל כשאני מגיע לערערה אני מתחיל לפחד. כשאני נכנס לחנות אני חושב איך אני אמלט ממנה במקרה שיהיה ירי. הילדים גם נפגעים מזה, אין להם מקום לשחק. כל החיים בסטרס ובחרדה".
חור בגג הרכב
ליאור זיני (51) מכרמית מספרת כי "בשנת 2016 הגיעו לכאן ראשוני המתיישבים, מתוך מטרה להקים יישוב חלוצי. אנחנו גרים בשכנות ללקיה, כאשר כביש 6 מפריד בינינו. לצערנו יש בלקיה הרבה נשק והרבה שימוש בנשק. זה קורה גם ביער. יש הרבה בתים שגילו קליעים בקירות או בתריסים. למעשה, כל ערב יש ירי, ולפעמים מדובר בירי מאסיבי - לא רק אקדחים. מדובר במספר אנשים שמבצעים את הירי עם רובים.
"מפקד תחנת עיירות נמצא בתפקיד כמעט שנה, ויש הרבה פעילות בניסיון למגר את התופעה ולהתמודד עם תופעת הנשק הלא-חוקי והירי בחתונות. בשנים קודמות היה ירי מדי שבוע ואמרנו לעצמנו בסדר, אבל עכשיו זה כל ערב. אבל אני לא חושבת שזה בידיים של מפקד תחנה אחד. זו בעיה של המדינה וצריך לטפל בה מהשורש. לא יכול להיות שאנשים יורים מדי ערב וזה עובר כאילו לא קרה כלום.
"הילדים שלנו, כולל הילדה שלי בת 11, מפחדים מהירי. הם שומעים את זה כשהם משחקים בפארק וכשהם יוצאים מהבית לבקר חברים. הילדה שלי שואלת מה אעשה אם יהיה ירי? זה לא דבר סביר. מדי לילה הילדים שומעים את הקולות האלה, בין אם הם מסתובבים בחוץ ובין אם הם בבית. יש לי שכנה שיום אחד גילתה חור בגג הרכב. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם היא או הילדים שלה היו בפנים. ילדים מוצאים תרמילים ובאים להראות לאבא ואמא".
פורסם לראשונה: 19:31, 16.05.25
