נדמה שאלו ימים עמוסים למדי בכל הקשור למפגשים בין משטרת ישראל לנבחרי ונבחרות הציבור. מחד, השרה מאי גולן אמנם לא התייצבה לחקירה כנדרש (הסיבה, בשלוש מילים: למה מה קרה), אבל זיכתה את השוטרים בנוכחותה עת הגיעה לתחנה כדי להוציא את אמא שלה, שגם היא מעורבת לכאורה בפרשת השחיתות. בעברית קוראים לזה "חשד לשיבוש הליכים", בישראלית זה לא יותר מיום חמישי, ותודה לחסינות.
מאידך, גם ח"כ נעמה לזימי נהנית מאותה חסינות, אבל כנראה שמפקד תחנת מוריה, ניצב-משנה יובל ראובן חושב אחרת. למעשה, לא רק שהוא הגביל באופן לא חוקי לכאורה את התנועה, הוא גם טרח להטיח בה "את אפס" לפחות ארבע פעמים, שזה גם ארבעה אפסים וגם מאה במבחן בן גביר לקצינים שרוצים קידום. אולי על כל "אפס" הוא מקבל עוד דרגה, ובקצב הזה הוא יגיע ללשכת המפכ"ל עד ראש השנה הבא. ניתן היה לדמיין את הכעס בקואליציה אם את הביטוי "את אפס" היה מפנה קצין משטרה לחברת כנסת משורותיה. ואולי פשוט כולם היו עסוקים בזעזוע מה"דחיפה" שלא הייתה של ח"כ אלי דלל, במסגרת עוד חיכוך בין שוטרים למפגינים, הפעם מחוץ לכנס הרמת כוסית של הליכוד בכפר סבא.
"מוזמנים להצטרף"
וזה מעניין, כי ממש לאחרונה, באופן שאמור לשרוד אפילו את הזיכרון הישראלי הקצר להבהיל, המפכ"ל התראיין למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" והתעקש: "המשטרה היא הגוף הכי לא פוליטי שיש, ומי שחושב אחרת – אני מזמין אותו להצטרף אלינו ולראות איך אנחנו כבר שנתיים מנהלים מחאות לכל הרבדים, מכל הסוגים, בתוך מדינה שסועה חברתית". הוא גם הבהיר ש"שוטר שחוטא ערכית, מקצועית, אני מטפל בו לפני שמישהו אחר מטפל בו".
בן גביר הוסיף אתמול שהוא "לא תמיד מרוצה מפעולת המשטרה". מן הסתם, הוא לא התכוון לאופן שבו התאפשר לשרה גולן להבריח את אמא שלה מחקירה כאילו שהיא הגיעה לקחת את הילדה שלה מהמעון שעתיים לפני מועד הפיזור
אולי בסולם של רב-ניצב דני לוי, קצין משטרה שמתעלם מהחסינות של חברת כנסת וגם קורא לה שוב ושוב "אפס", לא עובר אצלו את הסף של "חוטא ערכית" ו/או "מקצועית". ואולי, קצת קשה להיות זה ש"מטפל בו לפני שמישהו אחר מטפל בו", כשתוך זמן קצר הקצין מקבל גיבוי חד-משמעי וסופרלטיבים בשרשרת מהשר הממונה, זה שעל פי מספר פרסומים התעקש מלכתחילה על המינוי שלו בניגוד לדעת מפקד המחוז.
עינב שיףאגב, בן גביר אף הוסיף אתמול שהוא "לא תמיד מרוצה מפעולת המשטרה". מן הסתם, הוא לא התכוון לאופן שבו התאפשר לשרה גולן להבריח את אמא שלה מחקירה כאילו שהיא הגיעה לקחת את הילדה שלה מהמעון שעתיים לפני מועד הפיזור. וכל זה קורה מספר ימים אחרי שהמשטרה נחלה תבוסה מהדהדת בבית המשפט, שזיכה את ירדן מן מהאישום בתקיפת השרה עידית סילמן, אירוע שממש לא הוסיף לתחושת הביטחון בממלכתיות ובמקצועיות של המשטרה כשזה נוגע לנבחרי ונבחרות הציבור (או לאמינות של סילמן, שעדיף לא לקנות ממנה מכונית משומשת או סיפור יד-ראשונה).
לא צריך לקנא בשוטרים ושוטרות שנדרשים לשמור על הסדר בתקופה של כאוס, וגם לא לשכוח את אלה מתוכם שעדיין עולים על מדים מתוך כבוד לשלטון החוק וחדורי שליחות לשמור עליו: בין אם זה בסיוע אקראי לעוברי אורח שנקלעו לצרה ועד לחקירות שחיתות, לפחות אלה שעדיין מתקיימות (כמו פרשת השרה גולן). ובכל זאת, קשה להתעלם מצבר המקרים שבהם ניכר כי בכל הנוגע למפגש ישיר עם המשטרה, עדיף להיות בצד של השלטון (שבו כבר נשמעות קריאות שוב ושוב להפר את החוק) ולא בצד שמתנגד לו (ואותם דווקא מכנים "אנרכיסטים"). אולי הסיפור הוא לא רק ש"המשטרה נפלה": צריך פשוט לראות על מי היא נופלת.
