"אתה יכול לצייר לי את אלוהים?" שאלה נועם את קלוד (הצ'אט בוט). איש לא ציפה שהאחיינית שלי תשאל שאלה תאולוגית כל כך גדולה בגיל כל כך צעיר. נערה בת 16 מנהלת שיחה פילוסופית עם AI. לא עם הורה. לא עם מורה. לא עם חבר. עם מכונה.
על המסך התפתלה תשובה ארוכה. סירוב אלגנטי לצייר, שהפך לשיחה על תפיסות דתיות עם מחשב.
משרד החינוך מתייחס לבינה מלאכותית כאילו הייתה מגפה חולפת. עוד קצת זה יעבור. חצבת דיגיטלית. אבל המציאות אחרת. זאטוטים בני 10 כבר מנהלים שיחות עם מכונות.
בגיל שאני התווכחתי עם בובות, הם מתפלספים עם אלגוריתמים. האם אנחנו עדים למותו של בית הספר כפי שהכרנו אותו – או גרוע מכך, למות דמות המורה האנושי?
משרד החינוך מתייחס לבינה מלאכותית כאילו הייתה מגפה חולפת. עוד קצת זה יעבור. חצבת דיגיטלית. אבל המציאות אחרת. זאטוטים בני 10 כבר מנהלים שיחות עם מכונות
כשהסמכות עוברת מהמורה למכונה
"המורה שלי אמרה שבינה מלאכותית היא לעצלנים", סיפרה נועם, "אבל אני יודעת שהיא בעצמה משתמשת בזה. ראיתי בטעות את המסך שלה פעם. היא הכינה עבודה עם העזרה של צ'אט GPT".
"אולי זה בסדר למורים אבל לא לתלמידים?" העליתי השערה.
"למה?" היא ענתה, "מה ההבדל? אם הכלי הזה הוא עבור משתמשים עצלנים, אז גם המורה שלי עצלנית?".
זה דור שתופס צביעות של המבוגרים בשנייה. חדי עין. בלי סנטימנטים. ועם AI, יש להם גישה גם להסברים, לניתוחים, לתובנות. וזו לא רק אפיזודה קטנה. זו רעידת אדמה המאיימת על כל מבנה בית הספר, על היחסים שבין מורה לתלמיד. יותר מזה: על הסמכות שיש למורים.
הרי אלפי שנים המורים היו מוקד הידע והחוכמה. הם ידעו יותר. למדו יותר. תפקידם היה להעביר את הידע הלאה כמו בנק המידע - התלמיד מגיע ולומד, המורה מעניק לו מהידע שצבר. חכם הכפר, זקן השבט. בית הספר היה בנוי על הפירמידה הזו כשברור מי למעלה ומי למטה, התחתית רחבה, החלק העליון שלה צר מאוד.
היום, ישנם הליכים שקורים בעולם החינוך - תהליכים של סקרנות, של מחקר. כבר היום בחלק מהמקומות מאמינים כי המורה הוא גם תלמיד. לכל אלו מצטרפת הבינה המלאכותית שמתחילה לפרום את המודל הישן. לילדים יש גישה ישירה למידע. הם לא צריכים לחכות למורה שיסביר או שיתווך להם. הם שואלים את המכונה.
"למה להקשיב לך?"
לפני כשבועיים דיברתי עם מורה וחברה שסיפרה לי על כיתה י"א באחד התיכונים במרכז הארץ. לדבריה, בזמן שיעור היסטוריה התנהל ויכוח סוער בינה לבין תלמיד. "למה שאקשיב להסבר שלך על המהפכה הצרפתית אם קלוד (הצ'אט בוט) נותן לי תשובה מדויקת וברורה יותר?" הטיח בה. הדממה שהשתררה בכיתה הייתה כואבת. ״לראשונה ראיתי במו עיניי את הסדק שהופך לשבר עמוק״ היא אומרת ומביטה בי בתסכול. וכך, כשהסמכות של המורה מוטלת בספק מול כל התלמידים, כבר אי-אפשר להתעלם: משהו חייב להשתנות, ומהר.
10 טכניקות שילדים פיתחו עם AI
איך באמת, במציאות ולא בתאוריה, ילדים ונוער משתמשים כיום בבינה מלאכותית כדי ללמוד? אחרי שיחות עם נועם וחבריה, אני מגישה כאן טכניקות שהם ואני יצרנו יחד:
1. "הוכח שאני טועה"
התלמידה כותבת את מה שהיא מבינה, ואז מבקשת מהבינה המלאכותית למצוא טעויות בהבנה שלה. זוהי צורה של ביקורת עצמית בטוחה.
2. "תיקון בזמן אמת"
בעוד התלמידה מנסחת תשובה לשאלה במבחן, היא שולחת את הטיוטה לבדיקה ומקבלת הערות. היא לא מבקשת תשובה חדשה, אלא משוב על שלה.
3. "הסבר לי כאילו אני בת 5"
לפני שהיא נכנסת לעומק, היא מבקשת הסבר בשפה פשוטה. רק אז היא עוברת למינוחים מדעיים.
4. "קישורים בין-תחומיים"
"מה הקשר בין מה שלמדנו על הרנסנס להתפתחות המדעית של המאה ה-19?" היא שואלת. כך היא בונה קשרים בין תחומי דעת.
5. "השוואת מקורות"
התלמידה משווה בין מה שהבינה המלאכותית אומרת לבין מה שכתוב בספר הלימוד או במקורות אחרים. כך היא מפתחת חשיבה ביקורתית.
6. "הסבר במטפורות"
"הסבר לי את מלחמת העולם הראשונה כמו חתונה שהשתבשה", היא מבקשת. המטפורות עוזרות לה לזכור.
7. "הפוך את זה לשיר/סיפור"
לחומר יבש במיוחד, היא מבקשת מהבינה המלאכותית להפוך אותו לשיר קליט או לסיפור קצר. כך היא זוכרת טוב יותר.
8. "בחן את עצמך"
בסוף כל נושא היא מבקשת שאלות ברמות קושי שונות ועונה עליהן בלי עזרה. אז היא מקבלת משוב.
9. "יישום בעולם האמיתי"
"איך המושג הזה מופיע בחיים היום-יומיים שלי?" היא שואלת. זה הופך ידע מופשט למוחשי.
10. בחינה עצמית
בסוף, נועם מבקשת: "תשאל אותי עשר שאלות על החומר, ברמה של בגרות חמש יחידות". המכונה מציגה שאלות, נועם עונה, מקבלת משוב.
אלו לא טכניקות של עצלנות או העתקה. אלה אסטרטגיות למידה מתוחכמות שמובילות להבנה עמוקה. וזה קורה כרגע, מחוץ לכיתה, מחוץ לטווח הראייה של המורים.
דברים שבינה מלאכותית לא יכולה להעניק
אין מבט במסך שישווה למבט בעיניים. אין משוב אלגוריתמי שיחליף יד על הכתף. הצ'אטבוט יודע לדקלם אכפתיות; הוא לא יודע להרגיש אותה. זה לא אותו הדבר. המורה כועסת, צוחקת, מתלהבת מהסיפור של דוד וגוליית, טועה ומתקנת. הניסיון לתרגם זאת לשורות קוד הוא כמו לתרגם שיר של ביאליק לשפת מכונה. משהו יתפספס בדרך. בכיתה הילד הוא חלק מקהילה; אלה הבדלים שאי-אפשר לגמד בפסקה. ההבדל הזה הוא העולם כולו.
מורה כועסת, צוחקת, מתלהבת מהסיפור של דוד וגוליית, טועה ומתקנת. הניסיון לתרגם זאת לשורות קוד הוא כמו לתרגם שיר של ביאליק לשפת מכונה. משהו יתפספס בדרך. בכיתה הילד הוא חלק מקהילה; אלה הבדלים שאי-אפשר לגמד בפסקה. ההבדל הזה הוא העולם כולו
זה אומר שבית הספר לא ייעלם. אבל זה גם אומר שבבתי ספר שלא יתאימו את עצמם למציאות החדשה, תלמידים פשוט ימצאו דרכים לעקוף את המערכת.
איך ייראו בתי הספר בעוד עשר שנים?
לדעתי הצנועה, בעוד עשר שנים בתי הספר לא יהיו מוסדות אלא זירות קרב על הידע. כיתות משמימות עם שולחנות מסודרים בטורים יושלכו לפח ההיסטוריה לטובת מרחבים פתוחים, גמישים. תלמידים לא יחכו יותר להוראות מלמעלה, אלא יסתערו קדימה, יחקרו, יתווכחו ויאתגרו את הגבולות בעזרת AI כשותף סקרן וחסר מנוחה ללמידה.
המורה כבר לא יהיה זה שיודע הכול, אלא מאמן חד, ערני וחכם שיודע מתי לדחוף, מתי להנחות ומתי פשוט לפנות את הדרך. בתי ספר שיתעקשו להישאר בעבר, פשוט יאבדו את הרלוונטיות שלהם.
קרן שחרמי שלא יתעורר – יישאר בלי תלמידים. האם כל זה אפשרי? כן. האם זה קל? לא. האם זה מחייב שינוי תפיסתי עמוק? בהחלט.
הבינה המלאכותית כבר כאן, והוויכוח אם לאמץ או לדחות אותה הסתיים. מערכת החינוך חייבת להתעורר מהאשליה שהמציאות תמתין לה בסבלנות. זו לא שאלה של "אם" או "מתי", אלא רק של "איך". בתי ספר שיבינו זאת יפרחו, ואילו אלה שימשיכו להתבצר בעבר יהפכו למיותרים. מי שיסרב להכיר בכך לא פוגע רק בעצמו, אלא בגורלם של הילדים שלנו – וזו אחריות שאסור לאיש מאיתנו לקבל.
קרן שחר היא מרצה ומדריכה לבינה מלאכותית יוצרת
