"איפה הממשלה", זעק ערן דורון, ראש המועצה האזורית רמת נגב. "יישובי הנגב שומעים צרורות של ירי על בסיס יומי מהיישובים". הירי הוא רק חלק מהתמונה. רחפנים, הברחות נשק וקרטלים בדואיים הופכים את הגבול עם מצרים לאזור דמדומים שבו ביטחון הפנים והחוץ מתערבבים.
בישיבת ועדת חוץ וביטחון שנערכה לאחרונה נחשף ממד חדש של איום על יישובי הנגב: הברחות רחפנים מגבול מצרים בקצב שמזכיר קו ייצור. רבש״צ קדש ברנע, ענן שיאון, סיפר כי רק במהלך ימי ראש השנה עברו בגזרתו כ־550 רחפנים — למעלה ממאה ביום. אם טרור העפיפונים שפקד בעבר את עוטף עזה היה מטרד, הרי שטרור הרחפנים הפך כבר לסכנה מערכתית. בדיון שנערך בכנסת השבוע התברר כי בעוד האיום מתפתח, המענה הממשלתי נשאר מאחור.
במהלך הדיון תקפו חברי הכנסת והתושבים את מחדלי מערכת הביטחון, שלדבריהם מתנערת מאחריות: השב״כ, הצבא והמשטרה מטילים זה על זה את הטיפול בתופעה, בעוד הקרטלים הבדואיים מצוידים באמצעים מתקדמים וממשיכים לפעול בחופשיות. תושבים מהאזור סיפרו כי הם נאלצים לרדוף אחרי המבריחים באמצעות ציוד שקנו מכיסם, וקראו לממשלה לספק אמצעים ולחזק את ההתיישבות בגבול.
אייל, תושב עזוז כבר עשרות שנים ואבא של הילדה בת ה-10 שנאנסה על ידי בדואי בתוך ביתם בשנת 2020. לדבריו המקרה האישי שלו הוא דוגמה ספציפית לגבול בין אירוע פלילי לאירוע בטחוני. בתו נפגעה על ידי תושב ביר הדאג', הורשע וכבר שוחרר מאז אחרי תקופת מאסר. לדבריו, הילדה נוסעת לבית הספר כאשר אחיו של האנס הוא הנהג. "אלו עובדות החיים איתם אני צריך לחיות", סיכם אייל בכאב. המחדל, כך נראה, איננו רק ביטחוני – אלא מוסרי ומדיני.
הגבול בין ישראל למצרים משתרע לאורך כ־245 קילומטרים. בצפונו, ליד כרם שלום, נפגשות שלוש ישויות – ישראל, מצרים ורצועת עזה – נקודה רבת־חשיבות ביטחונית שבה התנהלו לאורך השנים הברחות וניסיונות חדירה, אך גם מתקיים שיתוף פעולה ישראלי־מצרי לבלימת טרור. בדרום מסתיים הגבול במפגש ישראל–מצרים–ירדן, סמוך לאילת וטאבה.
עבורם הגבול איננו קו על מפה, אלא קו חיים – מציאות יומיומית של חלוציות לצד איום ביטחוני, שבה קהילה קטנה שומרת על ריבונותה של מדינה שלמה
במרכזו שוכנים חמישה יישובים קטנים בלבד, כ־150 משפחות שחיות על קו התפר בין ביטחון לשגרה. בקדש ברנע, עזוז, כמהין, באר מילכה וניצנה מגדלים עגבניות, פלפלים ותבלינים בטכנולוגיות מתקדמות, ומפעילים צימרים ומיזמי תיירות בלב המדבר. עבורם הגבול איננו קו על מפה, אלא קו חיים – מציאות יומיומית של חלוציות לצד איום ביטחוני, שבה קהילה קטנה שומרת על ריבונותה של מדינה שלמה.
בקדש ברנע כ-42 משפחות, בעזוז כ-17 משפחות, בכמהין כ-35 משפחות, בבאר מילכה גרות כ-30 משפחות, ובניצנה כ-24 משפחות. פיתוח ההתיישבות בנגב היא המורשת שהותיר לנו בן-גוריון. בפתח ניצנה בפרט, בה ישנו פוטנציאל לשיקוף לפניה היפות של מדינת ישראל, של חוסן קהילתי, קידמה חקלאית, חדשנות תיירותית ופיתוח אקולוגי. יש לחזק את היישובים במפעלים חינוכיים, קהילתיים, חקלאיים, תיירותיים ותעשייתיים שיהפכו את האזור לפנים של חוסן ועוצמה. המאבק על ביטחון הנגב הוא מאבק על ריבונותה של ישראל. לחזק את פתחת ניצנה זה לא רק לחזק את תושביה – אלא את גבולה הדרומי של המדינה.
תירא אל כהן היא נשיאת ומייסדת "קדמה - התיישבות צעירים"
