"אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתי, משפחתי וליבי שבורים לרסיסים": הם איבדו במלחמה את היקר להם מכל, שילמו את המחיר הכי כבד ולמרות זאת, ואולי אפילו לאור זאת – הם החליטו לעלות על מדים ולשרת במילואים. קרובי משפחה של עשרה חללים מספרים על האהוב שנותר מאחור, על ההתמודדות ועל ההחלטה לשרת ואף להתנדב.
"ההתנדבות של אילון הייתה מעוררת השראה. ככה נולד הרעיון"
אסף ומתניה ויס איבדו את אחיהם רב-סמל בכיר במיל' אילון ויס, בן 49 מפסגות, ב-15 ביוני 2024. הוא היה לוחם בגדוד השיריון 129 בחטיבת הזקן (8), ונפל בקרב בצפון רצועת עזה. הוא הותיר אחריו את אשתו נטע ושבעת ילדיהם - ידידיה, הודיה, רחל, רעות, טליה, יהונתן ושירה, ואת נכדתו יהב. אילון היה הסבא הראשון שנפל כלוחם במלחמה.
לאילון היה פטור כפול משירות מילואים - את הראשון קיבל כשהגיע לגיל 40 ואת השני כשהפך לאבא לשבעה ילדים. אמנם על שניהם הוא ויתר, והמשיך להתנדב לשירות מילואים.
"הוא היה לוחם פשוט, לא קצין ולא מפקד", סיפר אסף על אחיו. "לחמו לצידו חיילים צעירים מהילדים שלו. שירות המילואים סימל עבורו את הערך על בסיסו חי - כל עוד הוא יכול לתרום ולתת, שהוא רלוונטי, משמעותי ורצוי – הוא פה". הוא הוסיף כי "בתור מחנך, היה בשטח כמו שהיה בבית-הספר. תמיד דיבר בגובה העיניים, הראשון להתנדב לכל משימה, גם בטנק – בבוץ, בחום ובאבק".
אסף סיפר על האובדן הקשה שחווה, והוסיף כי "הבשורה על מותו הייתה רגע משנה חיים, בלתי נתפס. מאז בכל יום בשנה יש קצת מיום הזיכרון. גם כשאני רואה את דגל ישראל אני מיד חושב על הלוויה של אילון, כשהיה עטוף בו. אנחנו מנסים לחיות עם זה, ליפול ולקום".
האחים, שחצו את גיל 40, החזיקו בפטור משירות מילואים. אמנם במהלך המלחמה, וביתר שאת אחרי נפילת אילון – הם החליטו לוותר על הפטור ולהתייצב למילואים. אסף השלים 170 ימי מילואים ביחידת הניוד של פיקוד העורף ובאוגדה 162; מתניה יתחיל רשמית את שירות המילואים בחודש הבא בתפקיד מסווג; אח נוסף, שלא השתתף בצילום לאור הקפצה, השלים כבר 470 ימי מילואים באיו"ש.
אחרי האובדן האישי ולצד שירות המילואים, שלושת האחים גיבשו ומובילים את יוזמת "חוזרים למדים", שמסייעת לאנשים שמחזיקים בפטור משירות מילואים לחזור לשורות הצבא. "מבחינתנו, ההתנדבות של אילון הייתה מודל להשראה - להמשיך להתנדב בגיל כזה למילואים", סיפרו. "רצינו להפוך את ההשראה למיזם, וככה נולד הרעיון - לזכרו, לאורו ובדמותו. ככה הוא חי".
על ההחלטה לשרת במילואים לאור האובדן, שיתפו השלושה:
אסף: "אחרי שקפצתי ב-7 באוקטובר הבנתי שחסרים לוחמים והחלטתי להמשיך את דרכו של אחי הגיבור. לקחת חלק מהזכות הגדולה לשרת את המדינה, להיות חלק מתקופה היסטורית".
מתניה: "עברתי תהליך לא פשוט בכלל כדי לחזור למילואים, אבל אותי שום דבר לא יעצור. אח שלי נהרג כשהיה בן 49, אז איזו סיבה אמיתית יש לי לא לעשות מילואים?".
"כשאני לובשת מדים - משה איתי"
רבקה בר-און איבדה את אחיה רס"ן משה אברהם בר-און, בן ה-23 מרעננה. הוא שירת כמפקד פלוגה בגדוד 51 שבחטיבת גולני, ונפל בקרב בשג'אעיה ב-12 בדצמבר 2023.
בתור בן למשפחת עולים חדשים מצרפת, משה היה הראשון שהתגייס לתפקידו כלוחם. "בדיעבד גילנו שהיה מצטיין בכל מסגרת בה לקח חלק", סיפרה אחותו. "הבנו איזו אחריות הייתה מוטלת עליו כמי שהוביל את הלוחמים בשטח. הוא היה מלא שמחת חיים, מצחיק וחייכן. תמיד שידר לנו ביטחון. גם כשהמצב בשטח לא היה פשוט, משה רצה שנהיה רגועים".
על הקרב שבו נפל לצד שמונה לוחמים נוספים סיפרה רבקה: "באותו קרב כל החללים נפלו כשניסו לחלץ מישהו אחר. לאורך כל המלחמה משה הכי חשש שהחיילים שלו יפגעו, ובסוף ככה מצא את מותו. גם ברגעים האחרונים שלו עשה כל מה שיכל כדי להציל אותם".
רבקה התחילה בינואר של שנה שעברה את תפקידה כקצינת חמ"ל באוגדה 98, והשלימה יותר מ-350 ימים בשירות. "שבועיים אחרי שמשה נהרג – התחלתי לחפש תפקיד במילואים", תיארה האחות. "הרגשתי שכשאני לובשת מדים – משה איתי. הוא אמנם נהרג, אבל הרוח שלו לא נשברת. אחי האמין בניצחון במלחמה וככה אני מרגישה שאני ממשיכה את דרכו. לאחרונה גם קיבלתי תעודת הצטיינות שהיא עבורי כמו סגירת מעגל – אם לעשות משהו לאורו של משה, אז לעשות אותו כמוהו - הכי טוב".
רבקה שיתפה שגם אחותה בת-שבע משרתת כיום בקבע. אחות נוספת, פייגה, אמא לשני ילדים, התגייסה למערך המילואים במהלך המלחמה אחרי שהשלימה בעבר שירות לאומי. בנוסף, בעלה שהתייצב כבר לסבב חמישי כלוחם - ביקש לעבור לשרת בחטיבת כרמלי (מילואים של גולני), שם משרתים היום החברים שלחמו לצד משה. "זו הרוח של המשפחה – לא נפסיק להתייצב, למרות המחיר הקשה ששילמנו. יש לנו משימה, ולא נעצור עד שנמלא אותה", אמרה.
"בצוואתו כתב - חשוב לו שנמשיך להילחם"
שמעיה אסולין איבד את אחיו רס"ל במיל' שמעון יהושוע אסולין, בן ה-24 מבית שמש, ב-3 בפברואר 2024. שמעון היה לוחם בגדוד ההנדסה 924 בחטיבת הראל (10), ונפל בקרב בדרום רצועת עזה. כעבור שמונה חודשים, איבד שמעיה גם את גיסו בקרב בדרום לבנון, רס"ם (במיל') ידידיה בלוך ממבוא חורון (31).
שמעיה סיפר על אחיו ואמר כי הוא היה "אדם עוצמתי, נחוש, בעל שקט פנימי ובהירות הדרך. הוא חי ופעל מתוך תודעה היסטורית עמוקה, היה בקיא בהיסטוריה ומורשת עמנו ובסיפורי גבורת הלוחמים". לדבריו, לאחר שהשלים את הפרק בעזה עם החטיבה שלו, לא מצא מנוח בבית. "כשחבריו המשיכו להילחם חיפש כל דרך לחזור, עד צירופו לגדוד צנחנים שנלחם בחאן יונס. שלושה ימים לאחר שחזר להילחם בהתנדבות נפל בהתקלות עם מחבלים כשהוא בראש הכוח. הוא תמיד ביקש לתרום היכן שאפשר, הייתה בו הרבה נתינה, הוא היה חבר נאמן, רגיש ומלא חיים".
על הגיס שאיבד סיפר שמעיה כי "היו קווי דמיון בין ידידה ושמעון. שניהם היו פק"ל 'נגב', עזי נפש וחדורי מטרה - לצד רגישות ועדינות. הראשונים להתנדב ולהגן על חבריהם, ובמותם הצילו חיי לוחמים רבים. ידידיה נהרג כשאשתו ספיר הייתה בחודש שמיני להריון עם בנם הבכור. לאחר מותו בחרה אשתו במעשה אצילי, לתרום את איבריו ולהציל חיים של שבעה אנשים".
שמעיה השלים כ-300 ימי שירות בתור מ"פ לוחמים בחטיבת אלכסנדרוני, כשבבית מחכים לו אשתו אפרת, חמשת ילדיו, ועסק עצמאי שהוא מוביל כיזם נדל"ן. הוא שיתף על הקשיים העולים מהמרחק מהבית: "אשתי והילדים הם הגיבורים האמיתיים – כמעט שנה בלי אבא בבית. לשמחתי אנחנו בוחרים בחיים לצד הזיכרון והכאב העמוק. אני מקבל תמיכה מהבית להמשך עשייה מתוך הבנת גודל השעה. אני מאמין שזה התור של הדור שלנו להילחם על המדינה. אנחנו חיים פה על חרבנו, אין לנו שכירי חרב - אנחנו הכוח המגן של עם ישראל".
לדבריו, "בזכות ההקרבה של הגיבורים כמו ידידיה ושמעון נוכל להמשיך לחיות ולשגשג כאן. נפלה בחלקי הזכות להיות חלק משרשרת מפוארת של מגיני ארצנו, שהתוו לנו את הדרך לאורך הדורות. כשיש לנו היכולת והזכות – אנחנו נקראים ומתייצבים לדגל".
על ההחלטה לשרת במילואים לאור האובדן אמר כי "בצוואה שכתב אחי ימים לפני מותו – שיתף שרואה חשיבות לכך שאחים שלו ימשיכו להילחם. היה לי ברור שאני ממשיך במילואים, לצד האחריות גם מול המשפחה שחטפה כזו מכה. הילדים שלי איבדו שני דודים במציאות לא קלה".
"יום אחרי השבעה - היה לי ברור שאחזור למדים"
אל"ם במיל' מ' ממושב בר גיורא איבד את בנו, סרן דקל סויסה בן ה-23, ב-7 באוקטובר 2023. הוא שירת כמפקד מחלקה בגדוד 13 שבחטיבת גולני, ונפל בקרב מול מחבלי חמאס במוצב פגה.
מבחינת מ', בנו התחיל את הקריירה הצבאית שלו כבר בגיל 15 כשהיה בפנימייה הצבאית בחיפה. אחריה השלים שנת שירות בארה"ב, ומשם המשיך ללימודים במכינת עלי. דקל התגייס כלוחם ביחידת מגלן, יצא לקורס קצינים ושובץ כמפקד בגולני. "המשפט שהכי מאפיין את דקל הוא 'אל תשכחו לחייך כשאתם מתעוררים'", סיפר. "בתור מפקד, המשפט שהוביל אותו היה – 'אתה יכול להתעסק בעצמך, או לעשות משהו טוב יותר'. החיילים תחת פיקודו פיתחו נשמה של לוחמי יחידת עילית".
על הקרב שבו לחם דקל סיפר מ': "עדיין לא הוצג לנו התחקיר המלא, אבל ממה שלמדנו עליו עד היום - הם נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, הכדור האחרון. אני יודע שגם בדיעבד, דקל היה עושה את זה שוב כי זכה למלא את המשימה שלשמה לחם – להציל חיים".
מ' משרת במילואים מיום פרוץ המלחמה, והשלים יותר מ-500 ימים על מדים. "ב-7 באוקטובר התייצבתי, יומיים לאחר מכן קיבלנו את הבשורה הקשה, ויום למחרת הקימה מהשבעה – היה לי ברור שאני חוזר למדים. מאז ולתמיד - המילואים הם חלק משמעותי מהחיים שלי. אני משרת מתוך שליחות, מחויבות, אהבת המולדת והמשך המשימה של דקל ושל החטיבה שלי".
תמר החלה להתדנב אחרי נפילת אחיה: "ממשיכה את דרכו"
תמר ריין פישברן איבדה את אחיה רס"ן במיל' אריה ריין, בן 39 מקיבוץ משמרות, ב-24 בדצמבר 2023. הוא היה קצין שריון בגדוד 79 שבחטיבת המחץ (14), ונפל בקרב ברצועת עזה. הוא הותיר אחריו את אשתו מיכל ושלושת ילדיהם שקד, גפן וכרמל.
"אריה היה הייטקיסט עם מוסר עבודה של חקלאי. אדם חכם, חרוץ וצנוע. בעל מדהים, אבא מעורב, בן מסור. איש של טיולי שטח ופק"ל קפה, אדם פשוט וטוב", סיפרה תמר. "הוא מאוד אהב את הטנקים, ולמרות גילו היה לו ברור שגם הפעם הוא לא עוזב את הטנק והתעקש להמשיך להיות המוביל של הכוח. הוא ידע שכמוהו, מבין ומכיר את הכלי, יש מעטים", הוסיפה.
תמר התחילה לשרת במילואים במאי 2024, והשלימה יותר מ-300 ימים בתפקידה כחלק ממטה ההקמה של יחידת הניוד "הר ציון". היא סיפרה על ההחלטה לשרת במילואים לאור האובדן: "מאז פרוץ המלחמה, ידעתי שאקח חלק בעשייה למען החברה. אחרי נפילת אחי, וכשהייתה לי הזדמנות להתנדב למילואים - הרגשתי שאני ממשיכה איכשהו את דרכו. אני גאה להיות חלק מהיחידה המדהימה בה אני משרתת. אני מתרגשת מהפרויקט הזה שבו כולנו נפגשנו, מפגש שמסמל את ישראל היפה. אני שואבת מאחי כוחות, יודעת שהוא מסתכל עליי מלמעלה. גם לי, כמוהו, ברור למה אני פה היום".
"עומרי רץ קדימה בלי להסס. לא יכולתי לשבת בבית"
עמית פרץ איבדה את אחיה סמ"ר עומרי פרץ, בן 20 מאליכין, ביום הטבח. הוא היה מפקד כיתה בגדוד 450 בחטיבת ביסל"ח, ושירת כלוחם בגדוד 101 בצנחנים.
עמית סיפרה על אחיה עומרי שהיה "הילד הכי שמח, עם חיוך שאי אפשר לפספס אותו. 'תן להיות אחד שרק שמח בחלקו', היה המשפט שמתאר אותו, ואותו גם כתב במחברת שליוותה אותו. תמיד מוקף בחברים, והגיטרה בידיו, מנגן ושר. הוא אהב את החיים, ניצל כל רגע על הסוף. בכל מסגרת הוא חיפש משמעות, יכולת לתרום ולהשפיע, גם בתור מפקד צעיר".
היא סיפרה כי עומרי הוקפץ מוקדם בבוקר לעוטף עם לוחמיו. "לאורך הדרך שלח לנו עדכונים, ובעיקר הרגיע. הוא דאג לשלום המשפחה והחברים, ביקש שלא נצא מהמרחבים המוגנים, לרגע לא תיארנו לעצמנו באיזה סיטואציה הוא נמצא. הוא תמיד שידר רוגע ושליטה. עומרי היה מהכוחות הראשונים שהסתערו באותו הבוקר, כשהוא מוביל את הלוחמים עליהם פיקד בקרבות בצמתים בעוטף ולבסוף בקרב באחרון בקיבוץ כיסופים".
עמית התנדבה למילואים בתום 30 ימים למות אחיה, והשלימה כ-100 ימים בתפקידה כמנהלת לחימה בחיל הים. גם כיום, בחודש השישי להריונה, משרתת במילואים פעילים. "עומרי רץ קדימה באותו בוקר בלי להסס, כך גם כתב בהודעה לחייליו - 'באנו לעשות את המשימה שלשמה התגייסנו, סומך עליכם'", תיארה עמית. "הוא הבין שאין לנו ברירה אחרת אלא להגן על הבית. אחרי ה-30 לנופלו, הרגשתי שאני לא יכולה עוד לשבת בבית ושאני צריכה להשפיע, להמשיך את דרכו של עומרי ולעזור איפה שאני יכולה. אין לנו ארץ אחרת, גם אם אדמתי, משפחתי וליבי שבורים לרסיסים".
"אחי הצטער שלא הציל עוד. אין לנו פריבילגיה לא לפעול"
אשרת כהן איבדה את אחיה רס"ן במיל' יצהר הופמן, בן 36 מאשחר, ב-31 בינואר 2024. הוא היה מפקד פלגה ביחידת שלדג ונפל בקרב בצפון רצועת עזה, הותיר אחריו את אשתו זוהר ושני ילדיו בארי והראל.
"יצהר תמיד היה מסמר האירוע, בכל אירוע. אדם שמח, חייכן וסוחף", סיפרה אשרת. "הוא תמיד נתן לכולם תחושה טובה, שהם חלק. למרות שהוא בן הזקונים מבין שבעה אחים ואחיות – הוא מעולם לא התפנק. איש של עשייה, טרף את החיים וניצל כל שנייה. יצהר ואנחנו בחרנו לגור ביישוב המערב דתיים וחילוניים אשחר, מתוך אמונה ורצון לחיות ביחד למרות הדעות ואורח החיים השונה. יצהר אהב לשמוע דעות שונות, ואף שילב בפלגה שלו לוחמים ממגוון יחידות, כדי שכל אחד יתרום מהידע שלו – ויחד יבצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר".
על הלחימה שהוביל ב-7 באוקטובר ובמלחמת חרבות ברזל שיתפה: "אחי היה משמעותי בלחימה בקיבוץ בארי, ולחם ביישובי העוטף במשך שלושה ימים. לאורך המלחמה, פיקד על מבצעים חשובים, על חלקם אנחנו יודעים וחלקם לא. בין אלו שכבר פורסמו, הפשיטה הראשונה על ביה"ח שיפא". אחרי השבת השחורה, נסע יצהר עם חייליו למפגש עם תושבי בארי, וביקש מהם את סליחתם. "הוא הצטער שלא הספיק להציל אנשים נוספים באותה השבת. הוא היה מפקד גדול, צנוע ועניו", הוסיפה.
אשרת השלימה 225 ימי מילואים במערך הנפגעים. גם בעלה משרת במילואים במערך, ולשניים חמישה ילדים - דביר, הוד, הדר, רעות ואור. "בלילה שבו התבשרנו שאחי נהרג", סיפרה, "בעלי ואני הסתכלנו זה על זו והחלטנו שממשיכים להתייצב למילואים. המרחק מהילדים והלוגיסטיקה בבית קשה, אבל גם להם ברור שזה מה שאנחנו צריכים לעשות. מאמינה שאנחנו מלמדים אותם שיעור חשוב לחיים.
"את הכוח שלי אני שואבת מהדמות של יצהר, הנתינה שלו עבור העם והמדינה. אין לנו פריבילגיה שלא לפעול - המלחמה עדיין כאן, ומי כמוני מבינה את הצורך והחשיבות של התפקיד שאני ממלאת. נמשיך לתת כל עוד אנחנו יכולים – ונשתדל לעשות את זה הכי טוב, כמו יצהר", סיכמה.
אמיתי איבד אבא ואח: "אמרתי לאמא - אנחנו חייבים להילחם"
אמיתי אוחיון איבד את אביו משה אוחיון הי"ד (52) ואת אחיו אליעד הי"ד (23) שלחמו בקרב באופקים. הותירו אחריהם את אם המשפחה שרית וארבעת הילדים אמיתי, יאיר, שירה ואורי.
בבוקר שמחת תורה אירחה משפחת אוחיון מאופקים חניכים עם צרכים מיוחדים מעמותת "קו לחיים". עם פרוץ המתקפה, סייעו בני המשפחה לילדים להגיע למרחב מוגן בבטחה. לאחר מכן, יצאו אמיתי, משה ואליעד חמושים לעבר מקור הירי. אמיתי התפצל מאביו ואחיו והוביל חילוץ תושבים וטיפול בפצועים.
משה ואליעד הוגדרו כנעדרים עד יום ראשון בצהריים. כשהצליח אמתי להגיע לנקודה שבה התנהל הקרב בו לחמו, למד עליו מתחקור עדי ראייה. התברר שעוד בדרכם, חיסלו משה ואליעד שני מחבלים. כשהגיעו השניים למקור הירי – ניהלו קרב קשה שבו חיסלו מחבלים נוספים, עד שמשה נורה למוות ולאחריו בנו אליעד. "כשחזרתי הביתה כבר הייתי עם חולצה קרועה, בישרתי למשפחתי בעצמי לאמי ואחיי שאבא ואחינו נהרגו. הם נקברו זה לצד זה", שיתף אמתי.
אוחיון השלים כ-200 ימי מילואים בתור לוחם בחטיבת החי"ר אלכסנדרוני, על אף האובדן הכפול. "כבר באותה השבת אמרתי לאמא שלי שכדי להישאר פה, אנחנו חייבים להילחם. הסברתי לה שלא אוכל להתאבל עד שלא אסיים את המשימה שאבא ואחי התחילו. היא ביקשה ממני לחכות אחרי ה-30, אז חיכיתי ובסיומם עליתי על מדים".
הוא הוסיף: "אני שואב כוחות מההמשך שלנו פה. מהידיעה שלמרות הכל, אנחנו עם אחד מיוחד. גם היום בצילום הפרויקט, כשעברנו ממדים לאזרחי – ראינו שוב שגם מרקעים שונים לגמרי, כולנו באותה המשימה, ממשיכים לתרום למען עתיד משותף טוב יותר. עם ישראל חי ונושם – יש לנו עוד הרבה מה לעשות".
אחיו נרצח בנובה, הוא ואשתו משרתים רחוק מהילדות
אלישע ליבמן איבד את אחיו אליקים ליבמן הי"ד מקריית ארבע, שנרצח במסיבת הנובה - שם עבד בתור מאבטח עם חברו איתן מור. במשך 210 ימים נחשב אליקים כחטוף, עד שאותרו שרידי גופתו בקבר במרכז הארץ והוא הובא לקבורה בשנית ב-5 במאי 2025. אשתו של אלישע, צופית, איבדה גם את גיסה.
על השיחה האחרונה עם אליקים שיתף אלישע כי "כבר ב-9:00 בבוקר אליקים התקשר ואמר לאבא שלנו שהוא מוקף מחבלים. הוא לא ביקש הצלה – הוא ביקש שנשלח אליו כוחות. הוא הבהיר שהוא שם כדי להישאר ולהילחם על חיי האנשים".
צופית הוסיפה כי "המחשבה לברוח ולהציל את עצמו בכלל לא עברה לו בראש". במקביל, הוקפץ אלישע למילואים והגיע למתחם הנובה, שם לחם, סייע בחילוץ מבלים וניסה לאתר את אחיו אליקים. "ראיתי את 'אמבולנס המוות' עולה באש, אבל אי-אפשר היה לזהות אף אחד. לא ידעתי שאחי נרצח בו באכזריות", תיאר.
באותה שבת שחורה, התפצל אליקים מחברו הטוב איתן, שנחטף ומוחזק בשבי חמאס כבר 567 ימים. "הוא ואליקים היו חברי ילדות, תכננו לטוס יחד לטיול אחרי צבא. כשאיתן יחזור הביתה נוכל לשמוע ממנו על הרגעים האחרונים של אליקים בחייו", סיפרו. מהתיעודים שאליהם נחשפו מ-7 באוקטובר, שיתפו השניים כי אליקים, ששירת בעברו כחובש קרבי, העניק טיפול לפצועים בשטח: "אליקים היה נראה קר רוח, ידע מה לעשות ופעל בביטחון".
אלישע משרת כלוחם בגבעתי, והשלים עד כה כ-500 ימים במילואים. אשתו צופית ויתרה על הפטור משירות מילואים ויצאה לקצונה במהלך המלחמה. היא שובצה כקצינת התנהגות אוכלוסיה בחטמ"ר יהודה, ולוחמת אש ביחידת הכבאים הכתומים של פקמ"ז. לשניים שתי בנות, זוהר וארבל.
הם שיתפו על ההתמודדות עם המרחק מהבית ומהילדות: "זו התמודדות יומיומית. יש רגעים קשים יותר ופחות. גילינו שהחיים חזקים מכל דבר אחר. לילדות שלנו אנחנו מספרים שלאבא ואמא יש נשק והם משתמשים בו לאפשר חיים וביטחון לנו ולדורות הבאים".
צופית הוסיפה כי "צריך להבין וללמוד איך אנחנו לוקחים את הכוחות של האחדות בחזית ומעבירים אותם לעורף. ללמוד לחיות יחד בטוב ולא רק למות יחד ברגעי שבר. הכוחות שמתפרצים ברגעים הקשים מראים לנו שזה אפשרי". אלישע סיכם: "האחדות צריכה להיות האסטרטגיה שלנו במדינה. כשהאויב רואה אותנו מופרדים הוא תוקף, וכשרואה אותנו מאוחדים הוא בורח. על מדים את אף אחד לא מעניין מה הרקע שלך, עכשיו עלינו ללמוד לקיים את זה גם על אזרחי".
