עד גיל 9 חשבה מיארה סאנשס שכל הילדים גדלים כמוה. שכולם חוו הזנחה והתעללות, וכמוה כולם הושארו נעולים בחדר למשך תקופות ארוכות, כמעט מבלי לצאת לגן ולבית ספר. ושכמוה גם אחרים נאלצו להימלט עם אימם למקלט לנשים מוכות. עד שבגיל 9 היא עברה לכפר הנוער "ויצו הדסים" ושם החלו חייה מחדש. "בפנימייה חגגו לי בפעם הראשונה יום הולדת", היא מסבירה. "שם למדתי לאכול ולישון בצורה מסודרת. ובעיקר למדתי שמאמינים בי, שאני יכולה ללמוד. הפנימייה נתנה לי חיים ונתנה לי הזדמנות".
כיום סאנשס כבר בת 28 אבל הפער בין מה שדמיינה כילדה לבין המציאות עדיין ניכר בה. "חשבתי שבכל בית יש ילד שחווה אלימות ושאסור לדבר על זה", היא ממשיכה. "רק בהדרגה התחלתי להיפתח. ההבדל בין מה שעבר עליי בבית לבין מה שהפנימייה נתנה לי הוא שמיים וארץ. בעיקר השפיעו עליי המדריכים בפנימייה – אלה האנשים שמלווים את הילדים מרגע שנגמר בית הספר ועד שיוצאים שוב ללימודים ביום למחרת. הם האמינו בי. הם נשארו איתי - בחגים, בשבתות, בלילות. הם היו איתי כשלא היה לאן ללכת".
סאנשס השתלבה היטב בחיי כפר הנוער ובבית הספר, סיימה בהצלחה בגרות מלאה, התנדבה לשנת שירות והתגייסה לצבא. כשהשתחררה היא ביקשה להחזיר למקום שנתן לה כל כך הרבה, והחלה לעבוד בעצמה בכפר הנוער. היא עשתה זאת במשך שבע שנים, אבל בשנה שעברה, לאחר לידת בנה הראשון, החליטה להתפטר.
"העבודה הייתה מבחינתי שליחות אבל זה תפקיד שקשה לשלב עם חיי משפחה", היא אומרת. "הוא הולך איתך הביתה. זה לא שאפשר לסיים יום עבודה וזהו. הטלפון ממשיך לצלצל, ואם חניך צריך משהו - צריך לתת לו מענה. ובשנים האחרונות העומס רק גבר, עם עלייה במורכבות של המקרים, במיוחד מאז המלחמה. יש יותר ויותר מקרים של אנורקסיה ופגיעה עצמית, ואלה דברים שדורשים הכשרה כדי להתמודד איתם".
הכשרה כזאת כמעט שאינה ניתנת. גם ניסיון מעשי, שנצבר עם הזמן, הוא מצרך נדיר. במציאות הנוכחית, שיעור ניכר מהמדריכים בפנימיות השונות בישראל מחזיקים בתפקידם רק זמן קצר. וממילא, התקנים שמקצה משרד הרווחה עבור הפנימיות נותרים לא-מאוישים בשל תנאי העבודה הקשים והשכר הנמוך.
"כל הזמן יש תחלופה", מסבירה סאנשס. "נוצר מצב שמדריך לא יכול להיות חולה, כי אין מי שיבוא במקומו. יוצא שמדריכים עובדים ברצף כמה משמרות, פשוט כי אין מי שיחליף אותם. המצב הזה מחמיר את העומס הגבוה ממילא ומאיץ את התחלופה".
"אני לא יכול לשאת את זה"
כ-6,300 בני ובנות נוער מתגוררים בפנימיות הרווחה בישראל. כמחצית מהם הופנו לשם בצו בית משפט, שקבע כי זהו הפתרון הטוב ביותר עבורם. אחרים הגיעו בדרכים אחרות, לרוב בשל העובדה שהם חסרי עורף משפחתי. המדריכים שאמורים לטפל בהם, נדמה, נמצאים בתחתית סדר העדיפויות. "עבודת המדריכים קשה ושוחקת", אומר מנכ"ל הפורום הציבורי לכפרי הנוער, אבי אלבז. "השכר והתנאים הירודים לא תואמים את מידת ההשקעה שהתפקיד דורש".
המציאות שתיארה סאנשס אינה נחלתה של פנימייה מסוימת, אלא מאפיינת מסגרות רבות נוספות המיועדות לאוכלוסיות הפגיעות ביותר. כך עולה ממחקר שערכו ארגון "כוח לעובדים" וקרן ברל כצנלסון, שבחן את מצב כוח האדם בשירותי הרכש החברתי - העובדים במקצועות הבריאות, החינוך והטיפול, המתוקצבים בידי המדינה אך אינם מופעלים באופן ישיר על-ידה אלא בידי גופים חיצוניים.
המחקר מצביע על בעיה ארצית שמחריפה והולכת: עובדים במקצועות הבריאות, החינוך והטיפול, ובהם מדריכי הפנימיות, מחזיקים בתפקידיהם בממוצע זמן הולך ומתקצר - לעיתים חודשים ספורים, לעתים שנה או שנתיים. כתוצאה מכך, התחלופה גבוהה מאוד. הנתון הזה נוגע למגוון של תפקידים - ממדריכים בצהרונים לגיל הרך, דרך מסגרות לפגועי נפש ועד מורות בתוכנית היל"ה לנוער בסיכון. בפנימיות התחלופה גבוהה במיוחד: על-פי נתוני המחקר, מדריך בפנימייה מחזיק מעמד בתפקידו בממוצע 11 חודשים בלבד.
בשבוע שעבר ערכה ועדת הצעירים בכנסת, בראשות ח"כ נעמה לזימי, דיון בנושא המצב בפנימיות. "המצב מתיש ומייאש", אמר שם מנהל כפר הנוער "העוגן הקהילתי", עמוס כץ. "מדריכים אומרים לי 'אני לא יכול לשאת את זה'. חלק מגיעים לפרקי זמן קצרים כי הם לא יכולים לפרנס את עצמם". הוא העיד כי בשנה האחרונה הצליח לאייש רק כמחצית מהתקנים. "זה ביטוי לכישלון של הממשלה", אמרה על כך ח"כ לזימי, "זו הסרת אחריות".
ח"כ נעמה לזימיצילום: שלו שלום הקושי בגיוס עובדים קיים גם בתפקידים שבהם המדינה היא המעסיק הישיר, למשל במערכת החינוך ובבתי החולים הממשלתיים, אך לדברי ראש תחום המחקר ב"כוח לעובדים", יעל וולפנזון, כאשר השירותים החברתיים מופעלים במיקור חוץ – דרך עמותות או חברות שזכו במכרז – המצב חמור אף יותר: "העובדים במסגרות הללו בדרך כלל לא מיוצגים בוועד עובדים. היכולת שלהם להתארגן מוגבלת ומעמדם נמוך".
לכך יש להוסיף את העובדה שבשיטת המכרזים, מדי כמה שנים מתחלף הגוף המפעיל - מה שגורם לחוסר יציבות תעסוקתית של העובדים. בנוסף, שיטת התמחור של המדינה יוצרת מצב שבו קשה לתגמל עובדים כראוי על ותק וניסיון.
"המצב הזה מוביל לכניסה של עובדים לא מותאמים, קושי באיוש משרות, תחלופה בלתי פוסקת, ובעיקר שחיקה גדולה של כל המערכת כתוצאה מכך", מוסיפה וולפנזון. "וכשיש מחסור בעובדים, העובדים הקיימים מועסקים בשעות מטורפות כדי לפצות על המחסור ועל התחלופה הבלתי פוסקת".
קצרה הדרך לאלימות
את מחיר התחלופה והשחיקה משלמים מי שעבורם השירות הוא גלגל הצלה: פגועי הנפש, הקשישים, הילדים, ובמקרה של הפנימיות - הנערים והנערות. "כשאתה יודע שמדריך עלול לעזוב תוך כמה חודשים, אתה שואל את עצמך - להיפתח אליו? לא להיפתח אליו?", אומר אלמוג לינדר, שהתחנך בפנימיית "רננים" בזכרון יעקב מגיל 10 ועד 18. "מה שהכי חשוב לילדים בפנימיות הוא יציבות, וכשיש תחלופה כל כמה חודשים – אין יציבות".
לינדר הגיע לפנימייה לאחר ילדות לא קלה בשכונה שבה לדבריו היה ברור שהולכים לכיוון אחד - פשע ואלימות. המעבר לרננים, מתוקף צו בית משפט שקבע זאת, לא היה לו קל. "אתה אומר לעצמך 'שולחים אותי ממקום למקום כי לא אוהבים אותי, כולם שונאים אותי'", הוא מספר. "אבל כשהגעתי למקום התאהבתי מיד - במרחבים הירוקים, בתחושה שנכנסתי למקום טוב. ילד יודע לזהות אהבה".
כבוגר פנימייה, לינדר יודע להצביע על חשיבותו של תפקיד המדריך. "כשאתה בפנימייה וצריך חיבוק, אתה לא יכול לקבל אותו מההורים. מי שנמצא שם בשבילך זה המדריך", הוא אומר. "המדריכים היו שם בשבילי כשהייתי צריך להתפנות למרפאה באמצע הלילה, וגם באירוע קשה שבו דירת הוריי נשרפה בעת ששהיתי בה בסוף השבוע. ברגע שהמדריך שלי שמע על השריפה הוא התקשר, שאל מה שלומי, דאג לי לכל מה שהיה חסר. זה לא מובן מאליו".
לדבריו, התחלופה הבלתי פוסקת בשל התנאים שאינם מעודדים השקעה לטווח ארוך, פוגעת בעתידם של חניכי הפנימיות: "כשמדריך עוזב בפתאומיות, ילד בפנימייה לוקח את זה על עצמו. הוא חושב שזה בגללו וזה פוגע בביטחון העצמי. ילד שמרגיש שהוא ננטש על-ידי המבוגרים לומד לסמוך רק על עצמו, וזה מוביל בקלות לאלימות".
למה לדעתך התחלופה כל כך גבוהה?
"כי לא משלמים כמו שצריך למדריכים".
וולפנזון מוסיפה: "העורף הישראלי זקוק יותר מתמיד לשירותים החברתיים אבל התקציבים לא עלו בהתאם. לא מעט שירותים היו בספיקה חלקית עוד לפני המלחמה, והיום הם בתת-ספיקה כי אין עובדים, או שהעובדים באים והולכים".
המחקר של "כוח לעובדים" וקרן ברל כצנלסון מציע שורת צעדים לשיפור המצב, בהם מעקב צמוד יותר של המדינה אחר מצבת כוח האדם בתפקידים הללו, שכן כיום היא אינה מודעת למספר העובדים המועסקים, ולכן לא תמיד מודעת לחומרת הבעיות בשטח. המחקר קורא גם להגדיל את התקציבים, להעלות את שכר המדריכים ולהציע להם תמריצים כמו העלאת שכר בהתאם לוותק, כדי לעודד הישארות לטווח רחוק.
לדברי יערה מן, חוקרת ומנהלת מחלקת מחקרי המדיניות בקרן ברל כצנלסון, במשרד הרווחה יש קשב ורצון לשפר את השירותים החברתיים, ובהם הפנימיות. "אבל מנגד", היא מוסיפה, "יש הפנמה של המגבלה התקציבית (שמציב משרד האוצר, שק"ע) כמצב נתון. תפיסת העולם של הצמצום התקציבי, שנמשכת הרבה שנים, הביאה לשחיקה בתנאי ההעסקה וכתוצאה מכך בשירותים שניתנים".
פורסם לראשונה: 00:01, 18.05.25
