התקווה של גורמים במערב ושל גולים איראנים להפלת משטר האייתוללות באמצעות תנועה חילונית רחבה, נראית מנותקת מהמציאות הפוליטית והצבאית של איראן. שינוי משמעותי באיראן, אם יתרחש, לא יגיע מסטודנטים בגלות, מאקטיביסטים ברשתות החברתיות או מפעילי זכויות אדם בטהרן, אלא דווקא מתוך הממסד הביטחוני – משמרות המהפכה.
למרות האידיאולוגיה הדתית הקיצונית שמלווה את הרפובליקה האסלאמית מיום היווסדה, משמרות המהפכה הפכו עם השנים מגוף אידיאולוגי־צבאי לגוף פרגמטי, כלכלי ופוליטי, עם שלוחות ענק במשק האיראני. הם מחזיקים בחברות נפט, תשתיות, בנקאות, ביטחון פנימי ותעשיות ביטחוניות – ולמעשה, הם אלה ששולטים בפועל במדינה.
בשורות הקצונה הבכירה גוברת ההבנה כי המשך שלטונה של האליטה הדתית מהווה נטל אסטרטגי. הסנקציות הכלכליות, הבידוד הדיפלומטי, קריסת המטבע והמחאה הציבורית הגוברת – כולם מיוחסים על ידי רבים ככישלון של ההנהגה הדתית, לא של המערכת הצבאית. בתוך כך, ייתכן שיצמח מתוכם קצין בכיר פרגמטי, שאינו מונע מהלכה דתית אלא מהבנה פוליטית־אסטרטגית של צורכי המדינה, ויבחר לשים סוף לעידן אנשי הדת.
מודל מצרי: כך קרסה ההנהגה האסלאמיסטית
המודל המצרי עשוי להוות תקדים רלוונטי. בשנת 2013, ניצל עבד אל־פתאח א־סיסי, אז שר ההגנה, את רגע השבר הציבורי על רקע שלטון "האחים המוסלמים" והדיח את הנשיא מוחמד מורסי. סיסי, שצמח מתוך מערכת הביטחון, לא נודע כאיש דתי במיוחד ואף לא כהומניסט ליברלי – אך הבין שהמשך שלטון האסלאמיסטים מסכן את יציבות המדינה. תחת מעטפת של תמיכה ציבורית, ביצע הצבא את ההשתלטות על מוקדי הכוח והשיב את השלטון לידי המערכת הביטחונית.
גם באיראן עשוי להופיע "סיסי מקומי" – דמות שמסוגלת לנצל את העייפות מהקנאות הדתית כדי להחליף את ההנהגה מבלי לשבור את המערכת. לא מהפכן ליברלי, אלא איש צבא פרגמטי, שמבין כי הישרדות המדינה תלויה בהיפרדות הדרגתית משלטון אנשי הדת.
האופוזיציה אינה אלטרנטיבה שלטונית
אין כיום באיראן תשתית פוליטית חילונית אפקטיבית. המחאות של השנים האחרונות – מרשימות ככל שהיו – נותרו ללא הנהגה, ללא תיאום וללא כוח צבאי. הגולים במערב זוכים לסיקור תקשורתי, אך אינם נתפסים על ידי הציבור האיראני כחלופה ממשית. מנגד, למשמרות המהפכה יש את כל האמצעים: נשק, שליטה ביטחונית, כסף, מערכת כלכלית מקבילה – ואת היכולת להכריע.
דווקא מתוכם עשוי לצמוח גל חדש של פרגמטיזם כוחני, שיבקש לשמר את המדינה, לנרמל את היחסים הבינלאומיים, ולרסן את כוחם של אנשי הדת – מבלי לוותר על סמלי הרפובליקה האסלאמית.
ייתכן שזה אינו תרחיש אידיאלי – אך זהו התרחיש הריאלי ביותר. שינוי באיראן יתרחש לא בשם חירות מערבית או ליברליזם אזרחי – אלא בשם יציבות שלטונית שתבוא מבפנים, בידי איש צבא פרגמטי.
