"עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע עֲצָמוֹת, / שְׁלוֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה שְׁרִירִים, / קָרוֹב לְאַלְפַּיִם תָּאֵי עֲצַבִּים / יֵשׁ בְּכָל כָּרִית שֶׁל אֶצְבְּעוֹתֵינוּ הֶחָמֵשׁ. / הֲרֵי זֶה דַּי וְהוֹתֵר, / כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת 'מַיְן קַמְפְּף' / אוֹ אֶת 'פּוּ הַדֹּב'."
את השיר "כף היד" כתבה ויסלבה שימבורסקה, משוררת פולנייה, כלת פרס נובל לספרות (תרגם מפולנית: דוד וינפלד). שימבורסקה אינה מנסה ללמד אותנו על המבנה האנטומי של כף יד של אדם. היא קוראת לנו לבחון את יכולתו של אדם לבחור מה ליצור, מה לכתוב. והרי היא לא מכוונת רק לכף היד, שימבורסקה. ביריעה רחבה יותר היא קוראת לנו לבחור באיזו דרך ללכת. השיר מכוון, למעשה, ליכולתו של האדם לבחור בין רע לבין טוב.
זיכרון השואה, ובפרט זיכרון מעשיהם הנפשעים והמזוויעים של הנאצים, הוא כקו שחרץ את כף ידה של האנושות כולה, חריץ אפל ועמוק וכואב
השבוע מציינים בישראל וברחבי העולם את "יום הזיכרון הבינלאומי לזכר קורבנות השואה". 27 לינואר 1945 הוא היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ מכף ידם האכזרית של הנאצים. זיכרון השואה, ובפרט זיכרון מעשיהם הנפשעים והמזוויעים של הנאצים, הוא כקו שחרץ את כף ידה של האנושות כולה, חריץ אפל ועמוק וכואב. כזה שמזכיר לנו יום-יום, שעה-שעה, שאנו, בני האדם, יכולים וחייבים לבחור היטב, לבחור נכון, ובוודאי בכל פעם שידינו עומדת להישלח אל האחר. האחריות לבחירה היא אישית, קהילתית ואוניברסלית; היא רגעית, זמנית ומתמשכת. ויכול להיות שהבחירה תהיה קשה וחשוכה.
ב-7 באוקטובר 2023 ובשנה וארבעת החודשים שחלפו מאז, חווינו ועודנו חווים מתקפה אכזרית ומתועבת על תושבי מדינת ישראל. חמאס, חיזבאללה, האיראנים והחות'ים שלחו ועודם שולחים את ידיהם אל ילדינו, אל נערינו ונערותינו, אל אנשינו ונשותינו. שורדי השואה שחיים בינינו קוראים שוב את כף היד שבחרה לכתוב את הרוע. חריץ התופת העמוק נפער ומעורר אצל השורדים זיכרונות קשים וחרדות מהתקופה האפלה, שבה חוו רשע מזוקק.
אבל אל לנו לשכוח - שורדים אלו כתבו וחרצו מחדש את קו החיים שלהם, את קו התקומה, בעת שבחרו בהמשכיות, הקימו משפחות, השתתפו בבניין הארץ והמדינה, והיוו ועודם מהווים מקור השראה לכולנו. בימים אלו, שבהם כולנו מיטלטלים בין כאב עמוק לתקווה מרוממת, מייחלים לשובם של החטופים ולשלומם של חיילינו, על כולנו לזכור את חוסנם הנפשי של שורדי השואה ואת נחישותם.
תמר כהן-שמאידנה טסהועתה, כששורדים אלו חווים את שנותיהם האחרונות, מתמודדים עם אתגרי הגיל ועם אתגרים רפואיים, רגשיים וכלכליים, זוהי חובתנו המוסרית וזכותנו הערכית, כחברה, לאפשר להם קיום בכבוד ולסייע בשיפור איכות חייהם.
תמר כהן-שמאי היא מנכ"לית הקרן לרווחת נפגעי השואה ובתו של יצחק כהן ז"ל, ניצול הפרהוד - פוגרום שנעשה ביהודי בגדד ביוני 1941 בהשראת ובהשפעת הנאצים
