למה אנחנו כקולקטיב ישראלי כה עיוורים לעזה? כה אדישים לגורל רבבות עזתים, פצועים, עקורים, רעבים, צמאים - והרוגים - ילדים, נשים, זקנים? מאות אלפי ישראלים, כ-10% מאוכלוסיית המדינה, גדשו ב-25 בספטמבר 1982 את כיכר רבין – אז כיכר מלכי ישראל - בדרישה לפיטורי אריאל שרון ממשרד הביטחון משום שלא מנע את הטבח שערכו פלנגות נוצריות במחנות פליטים פלסטיניים סברה ושתילה בלבנון. בימינו אלו "הריגה אגבית" של אלפי ילדים פלסטיניים בעזה מוציאה לרחוב בקושי מאה ישראלים המוחים בדממה.
מקור האדישות הראשון הוא יצר הנקמה, הסוחף רבים. מיד אחרי שבעה באוקטובר שוחחתי עם שורדי אחד מקיבוצי העוטף, ממבצרי השמאל רודף השלום. הקיבוץ ספג אבדות קשות בשבת השחורה; עשרות עונו, אונסו ונרצחו, עשרות נחטפו. "ביום ההוא התברר לנו שאין בעזה בלתי-מעורבים", אמרו לי נחרצות בני ובנות שיחי מהקיבוץ, "שכננו הפלסטינים השתתפו בהתלהבות בפלישה הרצחנית או לפחות חגגו עליה. אל תצפה מאיתנו לרחמים".
פשעי חמאס בשבעה באוקטובר צרבו עמוק - לדורות - את תודעתו של כלל הציבור היהודי בארץ, המפרש כעת את ההרס וההרג בעזה כפעולת תגמול הרתעתית ולכן לגיטימית גם מהיבט מוסרי.
לכך נוסף הטיעון רציונאלי-היסטורי. וזה הטיעון: לו הסכים חמאס לשחרר את החטופים ולהיכנע לצה"ל, המלחמה הייתה מסתיימת מזמן וחיי רבבות עזתים היו ניצלים. הרי נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן בעצמו פנה למנהיגי חמאס בקריאה: "יא כלבים! רחמו על ילדי עזה ושחררו את כל החטופים כדי להפסק את המלחמה הארורה". כפי שהיטלר סירב להיכנע ללא תנאי גם כאשר בעלות הברית צבאו על הבונקר שלו והפציצו באכזריות את ערי גרמניה והקיסר של יפן סירב לכניעה גם כאשר חיל האוויר האמריקאי הפציץ ללא אבחנה את טוקיו, כך חמאס עומד בסירוב להכיר במציאות של תבוסה ולהרים ידיים. האשמה להרג העזתים הלא-מעורבים היא לכן עליו. רובצת על מצפונו.
מרגיעים את עצמנו
זאת ועוד. דעת הקהל הישראלית בטוחה לגמרי שההרג הרב בעזה אינו מכוון אלא מתרחש אך ורק כתוצאה לא מכוונת מפעילות עצימה של צה"ל בסביבה אזרחית צפופה, מסוכנת ורוויה בטרור וטרוריסטים. מדובר, אנחנו הישראלים משוכנעים ומרגיעים את עצמנו, ב"פגיעות אגביות" ששכיחותן לא חריגה לרעה יחסית לסוג כזה של לחימה ומלחמה.
צה"ל מגיב על הודעות ההרג בהערה לקונית שהוא "בודק את האירוע", ממצאי הבדיקות מולידים לכל היותר קטעי ווידאו מטושטשים. מספרי הקורבנות ה"נכונים" לא התפרסמו עד כה
הנימוק הזה הועמד באחרונה במבחן הסבירות: עשרות פלסטינים עזתים לא-חמושים ולא-מעורבים נהרגים יום יום בדרכם לקבל חבילות מזון במתחמי חלוקה הומניטאריים שנראים כמלכודות מוות. צה"ל מגיב על הודעות ההרג בהערה לקונית שהוא "בודק את האירוע", ממצאי הבדיקות מולידים לכל היותר קטעי ווידאו מטושטשים. מספרי הקורבנות ה"נכונים" לא התפרסמו עד כה. נתוני ההרוגים שמפרסם משרד הבריאות של חמאס מתויגים בארץ מיד כהגזמות תעמולתיות פרועה שנועדה לשרת את האישומים השקריים ברצח עם. ובכל זאת, לא סביר שמשתתפי התוכנית "המטבח המנצח" לא מודעים לממדי הרעב בעזה.
סבר פלוצקרצילום: יאיר שגיאולבסוף, נושא החטופים. כשזוועות החטיפה והשבי לא יורדות מראש סדר היום הציבורי והתקשורתי – גם כאמצעי לחץ על הממשלה ועל ראשה להסכים לעסקת שחרור כוללת אחת – לא נשאר הרבה מקום בתודעתנו המוסרית הלאומית להזדהות עם סבלם של האחרים, במיוחד לא עם סבלם של הקורבנות הפלסטינים בעזה. זרם הרחמים והצער לא חוצה את גבול הרצועה.
רשימת ההסברים הנ"ל לא באה בשום פנים ואופן להצדיק את העיוורון הטוטאלי שלנו הישראלים לנעשה ברצועת עזה בשמנו. היא באה לאומר: הלך הרוחות הציבורי לא ישתנה עד שישוחררו כל החטופים וישראל תצא מהגיהינום של עזה. כפי שנכתב כאן לא פעם אחת, הדרך לסיים את זוועות המלחמה היא לסיים את המלחמה.
