"ההיסטוריה חוזרת פעמיים – פעם ראשונה כטרגדיה, פעם שנייה כפארסה", כתב קרל מרקס, אדם חכם (שטעה רבות, עדיין אדם חכם), והתייחס בכך לנפוליאון הראשון ואחיינו נפוליאון השלישי. יש הזדמנויות רבות להיזכר במשפט הזה, ואחת מהן הגיעה זה עתה, כשהשליח האמריקני המיוחד סטיב וויטקוף אמר בראיון לרשת "פוקס" שארצות-הברית תסכים לכך שאיראן תעשיר אורניום לרמה של עד 3.67%. אם המספר הכה מדויק הזה זכור לכם, יש לכך סיבה: זה השיעור המדויק שהופיע בהסכם הגרעין עם איראן שנחתם ב-2015 על ידי הנשיא אובמה ואחרים, ההסכם שטראמפ פרש ממנו ב-2018. וכעת השליח האמריקני המיוחד למשא ומתן מול איראן חוזר בדיוק לאותה נקודה. בעצם לא – זה גרוע יותר, כי אם זו נקודת הפתיחה של הנושאים והנותנים האמריקנים, סביר שעוד תהיינה פשרות בדרך. אמנם וויטקוף הספיק לפרסם הבהרה, אבל הנזק, לפחות למשא ומתן האמריקני, כבר נעשה.
מילה על וויטקוף – איל נדל"ן ניו-יורקי, מקורב לנשיא, שכעת הוא נושא ונותן מול קייב ומוסקבה בנושא מלחמת רוסיה אוקראינה, מול טהרן, ירושלים ושלל בירות נוספות במזרח-התיכון בנושא הסכם גרעין איראני, ומכיוון ששני התיקים האלה לא מספיקים אז הוא גם נושא ונותן בנושא החטופים הישראלים שבידי חמאס. כל אחד ואחד מהנושאים האלה מצריך עשרות שעות ביממה, ומומחיות בשלל תחומים – מההיסטוריה של המזרח-התיכון, דרך האידיאולוגיה של הג'יהאד, ייצור פצצות אטום ועד מבנה ממשלת ישראל, שלא נראה שוויטקוף, אדם מוכשר בלי ספק, רכש בשנים שבהם השקיע בבניינים בניו-יורק.
לא נורא, תאמרו. הרי בסופו של דבר את ההחלטות יקבל טראמפ, המצטייר כרגע כנשיא החזק ביותר בארצות-הברית במאה ה-21, ללא מעצורים, אומן העסקה. כן, אבל: טווח תשומת הלב של טראמפ בעייתי, כידוע. וחמור יותר – זה נכון שבסוף כל אירוע יכריז טראמפ שהעסקה שהשיג היא הטובה ביותר בתולדות הגלקסיה, אבל האם זה באמת כך? ונוסף לכך – האם מה שטוב לארצות-הברית טוב לישראל, בהקשר זה?
רוזוולט גרסת טראמפ
אז איפה עומדים הדברים? כרגע טראמפ מיישם, בעיקר בהקשר האיראני, את אמירתו הידועה של טדי רוזוולט על ניהול דיפלומטיה: דבר ברכות ושא מקל גדול. בווריאציה טראמפית: דבר באיומים, שא מקל גדול ושנה את מדיניותך מדי יום. כך בנושא המכסים, כך באיראן.
טראמפ מתנגד למעורבות צבאית אמריקנית ארוכת טווח. הוא מתנגד אידיאולוגית לבריתות הגנה המחייבות את ארצות-הברית, והוא התנגד למלחמות שנועדו לשנות משטרים באפגניסטן, עיראק ועוד. לא הוא האדם שייצא למלחמה כדי להפיל את שלטון האייתוללות, ולא משנה מהן משאלות הלב של ישראל.
נתניהו יכול היה לנהל מעין לוחמת גרילה נגד אובמה וביידן כשהוא סומך על המפלגה הרפובליקנית. מי יעזור לו נגד טראמפ?
נתניהו יכול היה לנהל מעין לוחמת גרילה נגד אובמה וביידן כשהוא סומך על המפלגה הרפובליקנית. מי יעזור לו נגד טראמפ? התמיכה הדו-מפלגתית שממשלת ישראל נהנתה ממנה התפוגגה במידה רבה, ובמפלגה הרפובליקנית יש פלג לא קטן המתנגד לישראל, עד וכולל אנטישמיות על מלא.
וכמובן, לארצות-הברית יש שיקולים נוספים. גלובליים, אזוריים. חלקם משפיעים גם על ישראל – כך, למשל, רק בימים האחרונים ביקר שר ההגנה הסעודי בטהרן ופגש את חמינאי. ובכלל, ערב הסעודית באחרונה מצהירה על התקרבות בין ריאד לטהרן, ומדגישה שהיא איננה אויבת של איראן. ברור לסעודים שמתקפה על איראן תשפיע עליהם – וזאת בלשון המעטה.
שום דבר חשוב לא ישתנה
ההסכם של 2015 לא היה גרוע כפי שציירו אותו נתניהו וטראמפ, ולא טוב כמו שצייר אותו אובמה. אבל במבחן התוצאה יציאת טראמפ מההסכם לא השיגה שום מטרה שהיא נועדה להשיג – איראן האיצה את התקרבותה לפצצה, ומשטר האייתוללות לא הופל ולא הוחלף בדמוקרטיה מערבית.
כעת שוב הסכם גרעין על הפרק. הסכם חדש, שלדעתי ידמה מאד להסכם הקודם. כלל לא ברור אם טהרן תקבל אותו. אבל – גם ההסכם הזה, אם ייחתם, לא יטפל בנושא הטילים, ובעיקר לא ייגע בשאיפות ההגמוניה האיראניות במזרח-התיכון, שאיפות שאמנם ספגו מהלומות מידי ישראל בעזה ובלבנון – עם המכות על חמאס וחיזבאללה – ובעיקר בסוריה, שם נשמט מידי איראן בסיס קריטי עם נפילת משטר אסד, אבל היא המשיכה לנסות לפגוע בישראל ולהפיל את המשטר ההאשמי בירדן ומשטרים סוניים נוספים.
ומה יכולה ישראל לעשות? לא הרבה. תיאורטית, אנו יכולים לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים. על פי הפרסום ב"ניו-יורק טיימס", תקיפה כזו הייתה על הפרק, ואם הייתה מצליחה הייתה יכולה לעכב את פרויקט הגרעין האיראני בשנה. האם עיכוב בשנה בלבד מצדיק את המלחמה שהייתה פורצת? לא יודע. אבל ידוע שהבית הלבן לא חושב כך. ונתניהו זומן לוושינגטון וניסה להעמיד פנים שהוא מרוצה כשטראמפ הודיע לעולם כולו שהוא מנסה להגיע לעסקה עם איראן.
ואיראן? הרי לכל עסקה יש שני צדדים? איראן לא תוותר על אופציה לפרוץ לגרעין, כמוצא אחרון. ובכל פעם שמוזכרת האופציה הלובית בטהרן מתחלחלים – ובצדק, מבחינתם: לוב ויתרה על תכנית הגרעין שלה, והמשטר הופל. לוב ואוקראינה הן התזכורות לאיראן (ולצפון-קוריאה) לכך שנשק גרעיני הוא הערובה הסופית למניעת פלישה והפלת משטר. איראן גם לא תוותר על הטילים, ולא על חופש הפעולה – כפי שהיא רואה אותו – לנסות ולהקים אימפריה שיעית במזרח-התיכון, מהמפרץ הפרסי ועד הים התיכון. לא בהכרח בשליטה ישירה, אבל של משטרי חסות, או משטרים משתפי פעולה.
או שהפריץ ימות, או שהכלב ימות
אז על מה יש לדבר, תשאלו? ראשית, המשטר ינסה כמובן למשוך זמן, להגיע להסכמות שונות, אולי לוותר במעט – נניח להסיג את מאגר האורניום המועשר, ולהעביר אותו לרוסיה, בת ברית על מלא של איראן ומדינה שטראמפ בוטח בה, או לפחות במנהיגה. להגיע בשלום ל-2028. ואז? אולי הפריץ ימות, ואולי הכלב ימות, כמאמר הבדיחה הישנה. ואולי תגיע הנקודה שבה טראמפ יוכל להכריז על ניצחון, והמשטר האיראני יקבל תמורה נאותה בהכרה, בשחרור כסף, בהסרת סנקציות. זה אפשרי, בדוחק.
ואם לא תהיה עסקה, מה אז? להערכתי טראמפ לא ישתתף במתקפה כוללת נגד מתקני הגרעין האיראניים. אולי מתקפה מקומית אחת, כדי לאותת על רצינות כוונותיו ועל יכולותיו. ויכול מאוד להיות שאף זאת לא.
התלות של ישראל בארצות-הברית מוחלטת. התלות של נתניהו בטראמפ מוחלטת. ומה שיוחלט בבית הלבן, בין אם מתוך הליך סדור וקבלת החלטות מושכלת ובין אם בגחמה של הנשיא יחייב את ישראל
וישראל? מרחב התמרון שלנו מוגבל מאוד. גם בלי להביא בחשבון את ערב הסעודית – שמבחינת ארצות-הברית היא גורם מפתח באזור – איחוד האמירויות ושאר גורמים המבועתים ממתקפה ישראלית שתביא עליהם גלי הדף (גם אם אולי חלקם יברכו עליה בסתר), התלות של ישראל בארצות-הברית מוחלטת. התלות של נתניהו בטראמפ מוחלטת. ומה שיוחלט בבית הלבן, בין אם מתוך הליך סדור וקבלת החלטות מושכלת ובין אם בגחמה של הנשיא (וכמובן, יכול להיות שכפי שקרה לא פעם, ההחלטה המושכלת הביאה לתוצאות גרועות בהרבה מאשר אינסטינקט) יחייב את ישראל. ההצהרות התוקפניות יושמעו, תוכניות ייערכו – ולעתים יודלפו – אבל את אישור השיגור לא ייתן ראש ממשלת ישראל. לא אם נשיא ארצות-הברית יאסור עליו.
לטוב או לרע, (גם) הכדור הזה בידיים של טראמפ.
