בפוסט זועם שפורסם בעקבות החלטת בג"ץ לבטל את סגירת גלי צה"ל, אמיר וייטמן הצליח להסביר בצורה מצוינת למה בית המשפט פסל את ההחלטה.
גלי צה"ל
(צילום: רפי קוץ, Menahem Kahana/AFP)
וייטמן, יו״ר "הליברלים בליכוד", כתב שהחלטת הממשלה לסגור את גל״צ התקבלה בהובלתו האישית. הוא גם הסביר שהעמדה שלו פשוטה: לא ראוי שהמדינה תחזיק כלי תקשורת, ובוודאי שלא הצבא. זו עמדה לגיטימית לחלוטין. למעשה, גם בג״ץ קבע שהממשלה מוסמכת לסגור את גל"צ, ושהיא אינה זקוקה לחקיקה מיוחדת לשם כך.
וזה בדיוק העניין.
"הליברלים בליכוד" בראשות וייטמן אינם מסתירים את עמדתם. באתר הרשמי שלהם מופיעה בין מטרות הקבוצה במפורש "סגירת השידור הציבורי וגלי צה״ל". וכמובן שמותר להקים קבוצה פוליטית שרוצה לסגור את גל״צ. מותר להפעיל לובי, לשכנע שרים, לגייס מתפקדים ולנסות לקדם את המטרה. באתר שלהם הם מסבירים שזה בדיוק מה שהם עושים: משתמשים בכוחם הפוליטי כדי לקדם את המדיניות שבה הם מאמינים.
הבעיה מתחילה כאשר מתבלבלים בין השאלה "איך לשכנע שצריך לסגור את גל״צ?" לשאלה "האם צריך לסגור את גל״צ?".
כי אלעד מלכא, סגן יו"ר הקבוצה, מונה לוועדה שהקים שר הביטחון כדי לבחון את עתידה של התחנה. ולא סתם חבר – גם מזכיר הוועדה. כתב המינוי אפילו לא מנה את סגירתה כחלופה שהוועדה אמורה לבחון, רק את הוצאתה ממערכת הביטחון, הפרטה, ניהול בידי גוף חיצוני, או השארתה כיחידה צה"לית. כלומר, לפחות על הנייר, השאלה עדיין הייתה פתוחה.
אלא שהתנועה שבה מלכא מכהן כסגן יו"ר כבר ידעה מה היא רוצה. פסק הדין מצטט כיצד הליברלים בליכוד בירכו על הצטרפותו לוועדה בקריאה "הלאה להפרטה!". בפרסום אחר כתבה הקבוצה שאם הוועדה היא המשוכה שצריך לעבור בדרך לסגירת גל״צ, הרי שמדובר בהתקדמות, ואת התחנה צריך לסגור. מלכא עצמו, בעודו מכהן כמזכיר הוועדה, ציין "עוד לא חיסלנו. לא צועקים 'יש' לפני הגול".
הטיית האישוש
אחת ההטיות הידועות ביותר בפסיכולוגיה היא הטיית האישוש. אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו בוחנים ראיות ואז מגיעים למסקנה. בפועל, אנחנו בדרך כלל מתחילים מהמסקנה שאנחנו רוצים שתהיה נכונה, ואז מחפשים, מפרשים וזוכרים טוב יותר את הראיות שמתאימות לה. מה שנקרא, יורים את החץ, ואז מסמנים סביבו מטרה.
זה לא אומר שאנחנו משקרים. להפך. הדבר המעניין בהטיית אישוש הוא שאפשר להיות משוכנעים לחלוטין שאנחנו אובייקטיביים. ולכן הבעיה כאן אינה שמישהו בוועדה החזיק בדעה. אי אפשר לדרוש ממי שעוסק במדיניות ציבורית להגיע לכל דיון ללא שום עמדה מוקדמת. השופט יחיאל כשר, שכתב את פסק הדין המרכזי, מבחין בין עמדה מוקדמת לדעה קדומה: הראשונה מותרת ואף בלתי נמנעת, השנייה פסולה.
השאלה היא לא אם יש עמדה, אלא אם היא נעולה.
הבעיה האמיתית מתחילה כאשר מי שאמור לבדוק שאלה מגיע מתוך גוף שהפך כבר את אחת התשובות למטרה פוליטית. במקרה כזה, הסיכון אינו רק להטיית אישוש אישית. הוא הופך להטיית אישוש מוסדית.
וזה הבדל חשוב. הטיה מוסדית אינה דורשת אף אדם מוטה. ועדה יכולה להיות מורכבת כולה מאנשים ישרים, שבטוחים שהם שוקלים את הראיות בתום לב, ועדיין להוביל לתוצאה ידועה מראש. כי הטיות יושבות לא רק באנשים, אלא גם בתכנון: אילו שאלות שואלים, את מי מזמינים לדבר, איזה מידע מבקשים, איזו חלופה מקבלת תשומת לב, אילו כשלים נתפסים כקריטיים ואילו כהפרעות שניתן לתקן.
כמובן, עצם קיומה של הטיה אפשרית לא מוכיח שמסקנת הוועדה שגויה. ואפילו בג"ץ אמר שלא די בחבר אחד מוטה כדי לפסול את החלטת הגוף כולו. הוועדה גם לא ישבה חמש דקות. היא קיימה 19 ימי דיונים ושמעה שורה ארוכה של גורמים. המדינה, מצידה, טענה שהתקבלו אלפי תגובות מהציבור. יכול להיות שגל״צ באמת צריכה להיסגר. אבל זה לא העניין.
גם תהליך ארוך יכול להתחיל בשאלה לא נכונה. ויש הבדל גדול בין ועדה ששואלת "מה נכון לעשות עם גל״צ?" לבין ועדה ששואלת "האם צריך לסגור?". בוודאי כשהיא פועלת בסביבה שבה אנשים מרכזיים בכלל שואלים "מתי מגיעה הסגירה?".
"מה שהיה לא יהיה"
ויש בפסק הדין פרט שמסכם את זה יותר טוב מכל שיעור בקבלת החלטות. ביום שמינה את הוועדה, פתח שר הביטחון, בין היתר, את דברים במילים "מה שהיה לא יהיה". עשרה שבועות ו-19 ימי דיונים לאחר מכן, כשהודיע על אימוץ המסקנות, הוא פתח באותן מילים בדיוק. ממש כרוניקה של מוות ידוע מראש. הנאום והתוצאה מרמזים שעבודת הוועדה לא שינתה דבר בעמדת השלטון.
חוץ מזה, הממשלה התבקשה להכריע רק אם צריך לסגור או לא. אפילו שהוועדה הציעה שתי חלופות. בסופו של דבר, בג"ץ קבע שהמניע הדומיננטי היה חוסר שביעות רצון מהתוכן ומהעמדות המשודרות בתחנה. ולמרות שלמדינה ניתנה הזדמנות, היא לא הצליחה להוכיח אחרת.
זה אולי לא מוצא חן בעינינו, אבל במשטר דמוקרטי-ליברלי, בחירות לא הופכות כל שימוש בכוח השלטוני ללגיטימי. הממשלה אחראית לקבוע מדיניות. היא לא אמורה להשתמש בסמכות שלה כדי להעניש חופש הביטוי שמגיע מהמחנה הלא נכון
וזה מה שחסר כל כך בפוסטים נגד בג"ץ. הם מציגים את פסק הדין כאילו בג״ץ קבע שהעמדה שלהם פסולה. שעצם המחשבה שהצבא או המדינה לא צריכים להחזיק תחנת רדיו הפכה לעבירה. אבל בית המשפט קבע שמותר לממשלה לסגור את גל״צ מסיבות תקציביות, ארגוניות ואפילו משום שהיא סבורה שצבא אינו צריך להפעיל תחנת אקטואליה. מה שאסור הוא להפעיל כוח שלטוני כדי לסגור כלי תקשורת משום שהתכנים שלו אינם מוצאים חן בעיני השלטון.
זה אולי לא מוצא חן בעינינו, אבל במשטר דמוקרטי-ליברלי, בחירות לא הופכות כל שימוש בכוח השלטוני ללגיטימי. הממשלה אחראית לקבוע מדיניות. היא לא אמורה להשתמש בסמכות שלה כדי להעניש חופש הביטוי שמגיע מהמחנה הלא נכון. אפילו כשמדובר על ערוץ שממומן על ידי משלמי המיסים. אנחנו משלמים על תקשורת חופשית, לא על פרופגנדה.
יש כלל בסיסי בקבלת החלטות שאומר שאם אנחנו באמת רוצים לדעת את התשובה, כדאי לבנות תהליך שמאפשר גם לתשובות שאנחנו לא רוצים להתגלות כנכונות.
ופסיקה פה אחד שאומרת שמותר לממשלה לסגור את גל"צ – רק לא בגלל שהיא לא אוהבת את מה שנאמר שם, לא מבטלת את זכות הבוחר או הופכת את בג"ץ לדיקטטורה אפלה של הדיפ סטייט.
גיא הוכמןצילום: יובל טבולגם קבוצה פוליטית בתוך מפלגת השלטון, שמעורבת בקידום, בחינה ויישום של סגירת התחנה, לא מבטלת את זכות הבוחר. אבל היא הופכת אג'נדה פוליטית לתוצאה ודאית. וזה דווקא כן סממן של דיקטטורה.
למזלנו, התוצאה הוודאית כבר לא ודאית. אבל לא בזכות התהליך. בזכות ההליך הדמוקרטי.
הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן
