הכיכר שהייתה למוקד הזעם והקריאה להשבת כולם, ולזו שבה בשבועות האחרונים חגגו את חזרת החטופים - הפכה היום לזירת אבל משותפת, באחד הימים הכואבים ביותר מאז 7 באוקטובר - היום שבו מושבים כחללים שירי ביבס, ילדיה כפיר ואריאל, ועודד ליפשיץ.
במקביל להתאספות בכיכר החטופים בתל אביב, ביום השבת 4 החללים, רבים יצאו לצידי הכבישים - וחיכו לשיירה בדרכה למכון לרפואה משפטית באבו כביר. צפו בשידור ישיר מכיכר החטופים.
כיכר החטופים בזמן החזרת החללים
(צילום: ליאת לרנר, יעל צ'כנובר)
עשרות אזרחים ישראלים הגיעו לתמוך ולהיתמך האחד בשני בכיכר החטופים. בניגוד לשבתות השמחות, שבהן מוקרנים במסכי הענק שידורי החדשות והתמונות הראשונות של החטופים ששבו הביתה, הבוקר חשכו השידורים ובמקומם הוצגו תמונות החטופים שעודם בשבי ומחכים לשחרורם. ברקע נשמעה מוזיקה נוגה ונשמעו שירה חרישית ותפילות שהובילו צעירים ממכינות קדם צבאיות.
במרכז הכיכר הוצבו דגלים רבים ועליהם סמל החטופים הצהוב. אנשים נעמדו והתיישבו סביבם, חלקם לבושים בבגדים ואביזרים בצבע הכתום שהפך למזוהה עם בני משפחת ביבס, אחרים ענדו סיכות בצורת הקקטוס האהוב של עודד ליפשיץ. לי צדיק, תושבת רמת גן, הגיעה לכיכר עם בלונים כתומים ועליהם הכיתוב: לא נשכח ולא נסלח".
בכניסה למטה משפחות החטופים כתבו אלמונים על שלט: "הפגנתם בעד סרבנות וזו התוצאה, אתם אשמים, השמאל אשם בטבח". מהמטה נמסר בתגובה: "הזדעזענו לגלות בבוקר קשה זה כי הלילה הושחתו שלטי תמיכה בחטופים ובמשפחות מחוץ למטה המשפחות. השחתת השלטים היא ניסיון פגיעה במשפחות עצמן ובמאבק הצודק מכל - השבת כלל החטופים הביתה.
"הפעולה הנוראית והאלימה הזאת, שנמצאת בבדיקת משטרת ישראל, לא תשתיק אותנו ולא תגרום לנו להפסיק את פעילותנו הנחושה, בשם המשפחות, עד אשר ישוב החטוף האחרון - החיים לשיקום והחללים לקבורה. בהמשך לתלונה שהגשנו, אנו מצפים מהמשטרה ומהרשויות לפעול בנחישות נגד המשחיתים ולוודא שמקרים כאלה לא יחזרו על עצמם".
השחתת השלט בכניסה למטה משפחות החטופים בתל אביב
(צילום: יעל צ'כנובר )
הזדהות עם החללים שהושבו מעזה
(צילום: רוני גרין שאולוב, אילנה קוריאל )
בצומת גמה התאספו תושבים רבים שהמתינו עם דגלים לרכבים שבהם יועברו החטופים החללים. ניתאי פאוסט, תושב צאלים, סיפר כי "כולם מחוברים לכולם במועצה. המשפחות מחוברות. החברים אותם חברים. למדנו באותו בית ספר. וירדן (ביבס) מצאלים". לדבריו, "המרחב הזה הופקר בשבת ההיא. אם יש משהו אחד וברור זה שמי שצריך לקחת אחריות על המרחב הזה - זה מי שחי פה. בין אם זו אחריות ביטחונית של כיתות הכוננות והרבש"צים, ובין אם זה אחריות קהילתית או מוסרית.
"חברי הממשלה לא נמצאים פה בכלל", הוסיף פאוסט. "אז חשוב לנו להראות שאנחנו כאן עם החטופים, החיים והמתים. וברור לנו שזה חשוב להוכיח את הקורבנות של הדבר הנורא הזה. הם חלק מאיתנו. רקמה אנושית. וזו לא קלישאה. אנחנו זה הם".
נטע גבע ממושב עין הבשור ושרית קני מקיבוץ מגן הדגישו כי "אין ברירה אלא לעמוד כאן". לדבריהן, "עודד היה חבר. טבעי שנבוא לומר לו סליחה. אנחנו מרגישות שלא מספיק צרחנו ולא מספיק עשינו. האזור הזה הוא כמו משפחה אחת גדולה. כולם מכירים את כולם. כולם ביחד, והחוסר הוא ענק. הכעס הוא גדול - וההפקרות נמשכת. כי עדיין לא כולם יוצאים עד סוף השבוע הזה".
מיכל ביליה, שגיסה אריאל ביליה ז"ל נרצח ב-7 באוקטובר באופקים לאחר שיצא להגן עליה, הגיעה גם היא לעמוד בצומת: "היה נראה לנו מתבקש להגיע וללוות בכבוד את החללים שלא הצליחו לחזור אלינו בחיים. רצינו להעביר למשפחות שאנחנו איתן גם ברגעים הכי קשים, ואיפשהו להראות לחמאס שמול המפגן המטופש והציני שלהם - אנחנו עומדים פה בגאווה עם הדגלים של ישראל ומראים להם שאנחנו בדיוק ההפך. שאנחנו מכבדים את המתים שלנו ולא מוותרים על אף אחד".
סגירת מעגל - בהצדעה: מוקדם יותר נערך בשטח רצועת עזה מעמד קבלת ארבעת החטופים החללים. הרב הראשי לצה"ל תת-אלוף אייל קרים קרא פרק תהילים. ארונות החטופים החללים, עטופים בדגלי ישראל, נישאו על-ידי לוחמי גדוד 50 של חטיבת הנח"ל לכלי רכב בדרכם למכון לרפואה משפטית באבו כביר.
עודד ליפשיץ היה לוחם בגדוד 50 של החטיבה הירוקה כשנקרא גדוד הנח"ל המוצנח. ליפשיץ לחם גם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה.
