שורד השבי אלי-ה כהן, ששוחרר בעסקת החטופים השנייה לאחר 505 ימים בעזה, סיפר אמש (שלישי) בריאיון בחדשות קשת על החוויות שעבר מאז שנחטף ב-7 באוקטובר ממיגונית המוות, על תקופת השבי הארוכה והמייאשת, על היחס המשפיל מהמחבלים, ועל החזרה לחיים לצד בת זוגו זיו עבוד - שגילה ששרדה רק כשחזר מהשבי. את הריאיון, חשוב לו להדגיש, הוא עשה בשביל לקדם את השבת החטופים: "הבטחתי לאלון (אהל) שאני יוצא מפה, ועד שאני לא נפגש איתך בארץ - זה לא נגמר".
החטיפה: "האמנו שהצבא יגיע"
אלי-ה וזיו היו מהראשונים שנטשו את מתחם מסיבת הנובה אחרי שהחלה המתקפה מעזה. "הסתכלתי על זיו ואמרתי לה 'אני לא רוצה להישאר פה'", הוא שיתף בריאיון. כשהגיעו למיגונית לא היו בה הרבה אנשים: "זה הרגע הראשון שפגשתי את אלון (אהל)", סיפר אלי-ה. "קיבלנו התרעות בטלפון על חדירות מחבלים", הם נזכרו, "הבנו שזה הרבה מעבר לטילים - אבל האמנו שהצבא יגיע".
המפגש המרגש של אלי-ה עם משפחתו ובת זוגו אחרי השחרור
(צילום: דובר צה"ל )
אחרי שהמחבלים הגיעו והחלו להשליך רימונים לתוך המיגונית, ענר שפירא פנה למי שהתחבא בה: "משום מקום הוא אמר: 'אנחנו לא יכולים לתת להם להרוג אותנו ככה'", שיתף כהן, "נזרק עוד רימון, והוא תפס אותו וזרק החוצה. ראיתי את זה בעיניים, היה ברור לכולם מה הוא עושה". גם אלון אהל נחטף מהמיגונית, ואלי-ה, שהוחזק איתו במנהרות בעזה הדגיש כי הסיבה שהוא התראיין היא כדי לקדם את שחרורו. באותו בוקר אלון הצליח להתקשר למשטרה מהמיגונית, ואלי-ה נזכר כי אמר לשוטרת: "'אנחנו במיגונית, זורקים עלינו רימונים, יורים עלינו'". התגובה המקוממת של השוטרת הייתה: "תתחבאו, יאללה ביי".
אלי-ה נזכר עוד: "בשלב כלשהו ענר מחזיק רימון, ואני רואה שהם הצליחו לירות בו. הוא נופל על הרצפה והרימון מתפוצץ יחד איתו. בשלב הזה אמרתי 'אני לא מאמין'. הבחור ששומר עלינו הלך". אחרי שענר נפל, סיפר אלי-ה, אחרים המשיכו לזרוק את הרימונים החוצה: "אני זוכר בחורה שמרימה רימון וזורקת אותו – ויש את הרימון האחרון שבסוף קטע להירש (גולדברג-פולין) את היד. אחרי זה אף אחד לא קם לזרוק רימונים". הוא סיפר כי בשלב זה נאלץ להתכסות בגופות: "אני רואה גופה, תופס אותה ומתכסה, ואומר לעצמי: 'לפחות אם יתפוצצו רימונים, זה יגן עליי ועל זיו'".
בעודם קבורים מתחת לגופות, הוא נזכר במשפט שזיו אמרה לו, שלדבריו החזיק אותו לאורך כל תקופת השבי: "טוב, לפחות למעלה נהיה ביחד. שם אף אחד לא יוכל להפריע לנו". בריאיון שיתף אלי-ה כי מאז הפיצוצים במיגונית הוא סובל מצפצופים באוזניים: "כבר כשיצאתי מהמיגונית, הבנתי שהשמיעה שלי לא במצב טוב".
החטוף שהוצא להורג - וניתוח ללא הרדמה
את רגע החטיפה הוא לא ישכח לעולם. לדבריו, "אני רואה שלושה מחבלים עם טלפונים, הם מצלמים אותנו, עם חיוך מטורף על הפנים. חיוך משוגע. לא אשכח את החיוך הזה. אני הולך לישון איתו וחי אותו. זה החיוך של החטיפה שלי". אחד מהם כיוון אליו את נשקו ולקח אותו, ובשלב זה הוא מתנתק מזיו. "ראיתי טנדרים ועשרות מחבלים", הוא נזכר, והם יוצאים לכיוון עזה: "אני שומע אותם שמחים, משתוללים וצוהלים כאילו הם ניצחו. הם מפוצצים אותנו במכות, קתות לראש ודורכים עלינו ויורקים עלינו".
החזרה הביתה
(צילום: גיל יוחנן, לירן תמרי)
בדרך לעזה, חטוף שהיה איתם במכונית וניסה להימלט, הוצא להורג על-ידי המחבלים: "הוא בחר לקחת את הסיטואציה לידיים ואמר: 'אני קופץ'. אמרנו לו 'אל תעשה את זה', אבל תוך כדי נסיעה הוא קפץ. הם עצרו את הטנדר וירו בו למוות. והמשכנו את הנסיעה לעזה כאילו כלום לא קרה".
עם ההגעה לעזה אפשרו לו להתקלח: "זאת הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי במראה, ראיתי שאני מפורק בדם. כולי בחתיכות של עור שרוף על הגוף והפנים. הסתכלתי על עצמי ואמרתי: 'אני לא מאמין שיש עליי כרגע חלקי גופות'". אלי-ה שיתף על הרגע הזה: "אני אוסף את עצמי ואומר: 'אין סיכוי שאני לא יוצא מפה הביתה. אתן להם מה שהם רוצים ואהיה איתם בסדר'". בהמשך, אדם שהגדיר עצמו רופא הסתכל על פצע הירי שלו ואמר שיוציא את הקליע - ללא הרדמה, אלא עם חתיכת בד בפה. הוא הורה לו כי "אסור לצעוק", והוסיף: "אם האזרחים בחוץ ישמעו אותך, הם ייכנסו ולי אין איך להגן עליך".
רעב, התעללות והשפלות
"ביום שאנחנו נוחתים במנהרה, אנחנו פוגשים את השרשראות", הוא נזכר. "קושרים מאוד צמוד, הן חותכות את הרגליים. כשאתה הולך לשירותים זה לוקח לך עשר דקות. אמרתי לעצמי: 'אני אשכרה עם שרשראות, כמו קוף'". את השרשראות לא הורידו להם בשום מצב: "חודשים שלמים היינו עם השרשראות ברגליים. הסיטואציה היחידה שמורידים אותן היא כשאתה הולך להתקלח - פעם בחודשיים".
אלי-ה הסכים עם אלי שרעבי שהרעב היה ההתמודדות הכי קשה. "בסוף אתה יכול להתמודד עם הכול: עם זה שמשפילים אותך, שמקללים אותך, עם השרשראות ברגליים - הרעב זה התמודדות יום-יומית, כי מעבר לזה שאתה רעב, אתה גם נלחם על החיים שלך", סיפר. הוא הוסיף כי המחשבה שאיתה הוא הלך לישון בכל לילה הייתה: "מה אני עושה מחר כדי להביא את חתיכת הפיתה הזאת. אכלנו פיתה יבשה ביום עם שתי כפות פול או אפונה. והיו משחקים איתנו עם זה. הייתי מתחנן לאלוהים שזה יהיה פיתה יבשה עם שתי כפות פול".
בשבי, המחבלים שינו את דפוסי מתן האוכל כדי להתעלל בהם פסיכולוגית: "אתה מוצא את עצמך מתחנן, והם נהנים מזה. הם יודעים שהם מרעיבים אותך". לעיתים, הם ניסו לפנות לליבו של המחבל כשזה נשאר לבד. "הרבה פעמים זה גם הצליח", הוא נזכר. "אין לי איך לתאר את התחושה כשאתה מצליח לגעת לו בלב והוא נכנס לחדר ומביא לך איזה פיתה או חטיף שוקולד או חטיף חמאת בוטנים. זה הדבר הכי טוב שקרה לך בחיים באותו רגע, כי שרדת עוד יום".
אלי-ה סיפר גם על ההתעללות הנפשית מצד המחבלים. "היו נכנסים לחדר פעם-פעמיים בשבוע, ואומרים: 'יאללה, כולם להוריד את הבגדים והתחתונים'", הוא נזכר. המחבלים היו בודקים עד כמה החטופים רזים, ולפי זה מחליטים אם לקצץ להם באוכל: "אתה מסתכל עליהם ורואה את החיוך על הפנים שלהם, מבין שזה חרטה. אבל אומר לעצמך 'לאיזה רמות אפשר לרדת'. אין יותר נאצי מזה. אני שונא את ההשוואות על השואה, אבל זה הכי שם שיש".
בצל הטענות של ראש הממשלה נתניהו כי "רק לחץ צבאי מחזיר חטופים", אלי-ה נזכר: "כל יום שמפציצים בעזה, הוא (המחבל) נכנס לחדר וסוגר לנו את האזיקים יותר חזק. הם אומרים לך: 'אתם מתעללים באסירים שלנו, אני מתעלל בך פה'. הם מהדקים יותר את השרשראות, מורידים לנו את האוכל ומציקים לנו יותר עם עניין ההפשטות והמשחקים עם האוכל". אלי-ה הוסיף על הסכנה שבחזרה ללחימה: "לא הפסיקו להזכיר לנו מהרגע הראשון ועד הרגע האחרון, שברגע שהצבא ינסה לשחרר אותנו, הדבר הראשון שהם יעשו זה להרוג אותנו".
הבכי עם אלון בשחרור, והמסר לממשלה: "זה גזר דין מוות"
הוא נזכר גם ברגע שבו הודיעו לו על השחרור הצפוי, ועל המצב הקשה שבו נותר אלון אהל מאחור: "אלון נכנס לפאניקה. הוא היה מאוד מבועת והתחיל לבכות. הסתכלתי עליו ואמרתי לו: 'אחי, אני יוצא ב-1 במרץ ואתה ב-8 במרץ, הכול טוב. באמת-באמת האמנתי שהשלב השני יגיע כל-כך מהר".
הוא שיתף על מצבו של אלון: "הוא לא רואה בעין אחת. במצב שהוא כנראה לא טוב. אנחנו יושבים, הרבה מאוד שיחות נפש. אנחנו מתחבקים ובוכים, אני אומר לו שיהיה חזק. אני מבטיח לו שאני עולה למעלה, לא אומר שאני שוכח אותו". הוא נזכר עוד: "שבוע לפני היציאה שלי ישבנו. יום שני אחרי, יש לאלון יום הולדת. אלון אמר: 'יש לי יום הולדת שבוע הבא, תנו לי לצאת'. ברמה כזאת התמימות שלו, הוא קסום. והמחבל הסתכל עליו ולא ידע איך להגיב".
המסר של אלי-ה למקבלי ההחלטות ולממשלה חד וברור: "זה פשוט לא הגיוני שאני מדבר אל הממשלה. שאנחנו מספרים להם מה עברנו שם, הרעבות, שרשראות ואלימות, שהם שומעים את כל זה - ובכל זאת בוחרים לחזור ללחימה". הוא הדגיש: "יש שם בני אדם מתחת לאדמה. צריך למצוא פתרון. לשבת בשולחן המשא ומתן ולשבור את הראש איך להוציא את האנשים האלה משם. בעיניי, זה גזר דין מוות".
פורסם לראשונה: 22:35, 01.04.25
