שליחת צווי ה-8 לאנשי המילואים לקראת מבצע "מרכבות גדעון ב'" לכיבוש העיר עזה, כשבמקביל פועלת הממשלה לתקצב במיליונים טיסות של חסידים לאומן, מעוררת את זעמן של המשפחות השכולות והנושאים בנטל השירות בצה"ל. "ראש הממשלה, אתה מאבד אפילו אותי!", כתב חגי לובר, ששכל את בנו סמ"ר (מיל') אלישע יהונתן, שנפל בהיתקלות עם מחבלים ברצועת עזה בדצמבר 2023.
בדבריו, שכתב בפוסט בפייסבוק, הוסיף האב: "הבן שלי נהרג בעזה לפני שנה ושמונה חודשים. הבנים שלי חזרו להילחם מיד בסוף השבעה, ולא אמרו מילה, כי חסר כוח אדם וחייבים לחסל את האיום. מאז הם עשו, אחים שכולים, מאות ימי מילואים".
"ועכשיו, לקראת כיבוש עזה: הבן שלי קיבל צו 8 לחודשיים וחצי - אשתו לבד עם שלושה ילדים קטנים", שיתף. "עוד בן שלי קיבל צו 8 של הארכת מילואים לשלושה חודשים - אשתו לבד עם שני קטנים ותינוקת. הבת שלי בהיריון ועם תינוקת בת שנה, תישאר לבד חודשיים וחצי - בעלה קיבל צו 8. ואנחנו, ההורים השכולים, בחרדה עמוקה מדפיקה שנייה בדלת".
בהמשך תהה: "ואיך לא אכפת לכם??? אתם, שעשיתם טיולים כיפיים ב'בין הזמנים'. אתם, שנוסעים לחו"ל לקברי צדיקים. ואתם, משתמטים ממגזרים אחרים שלא מדברים עליכם בתקשורת כי אתם לא חרדים. איך אתם לא נותנים יד ועוזרים??? איפה האחווה האנושית והיהודית שלכם?".
"ובמקום שהאחווה נגמרה - הייתה חייבת להיכנס המדינה", קבע. "וכל כך מצערת ההתנהגות שלך, ראש הממשלה, ושל חבריך לממשלה. כן, זו שאני בחרתי בה. שאחרי 22 חודשים, 690 ימים, עדיין לא חוקקו חוק אפקטיבי לגיוס משתמטים. ובהזדמנות הראשונה שהסנקציות האישיות נגד עריקים בשדה התעופה עומדות למבחן - הממשלה מתגייסת כל כולה כדי להחריג את העריקים ולאפשר להם לטוס, למרות שהם לא מתגייסים, ומשלמת להם גם חלק מכרטיס הטיסה במעבר במולדובה. אני כואב ומשפשף עיניים בתימהון ואכזבה. זו לא הנהגה, זה לא צדק, זו מפלה! ועדיין אפשר לתקן! חגי לובר, אזרח שכול".
"בעיה צבאית שהופכת לחברתית"
"אנחנו חיים בדיסוננס", שיתף חגי בריאיון ל-ynet. "אנחנו רואים את הבנים שלנו שמגוייסים ולא רואים את הילדים ואת הבית, את הבן שלי שפתח שנה במכינה קדם צבאית אבל לא באמת נמצא בה כי יש לו מילואים. בין זה - לבין אנשים שפשוט לא מרימים את העיניים לראות שיש עוד צרכים ועוד דברים".
לובר מתח ביקורת על המאמץ הממשלתי לאפשר לחייבי גיוס לטוס לאומן גם אם יש נגדם צו מעצר: "אני מבין שהמדינה לפעמים משקיעה סכומים שנוגעים לקבוצות אוכלוסייה לא גדולות, כמו שיפוץ מגרש כדורגל או פרויקט תרבותי שיש לו קהל קטן, גם זה לגיטימי. אבל לראות אנשים שההשתמטות מונעת מהם לעשות מה שהם רוצים לעשות, וכשיש להם מבחן ראשון ליישום סנקציות - אז המדינה מתחילה לחשוב על זה מחדש, להרים ידיים ולבדוק אם לאפשר להם בלי זה, זה מאוד כואב. משתמטים, או עריקים שחלקם ודאי לא לומדים תורה - הניסיון לוותר להם ברגע שזה מגיע למשהו שמתעמת עם המציאות שלהם".
לדבריו, "ראש הממשלה צריך להפעיל את מלא כובד משקלו כדי שהציבור בכלל וציבור המשרתים בפרט יראה שהממשלה פועלת לגיוס כולם. ממשלות ישראל ויתרו על כך לאורך הדורות: גם ש"ס שקיבלה מרבין הרבה הטבות כדי שלא תמנע את 'הסכמי אוסלו', גם 'ממשלת השינוי' לא עשתה שום שינוי בנושא. אני חלוק על הממשלה, חייבים לעסוק בחוק הגיוס, זו בעיה צבאית שהופכת גם לבעיה חברתית. חלקם של החרדים באוכלוסייה הולך וגדל, זה דבר משמח. אני אוהב חרדים, אבל חייבת להיות תחושת שותפות, היעדר הסולידריות הוא הכי בעייתי".
לובר ספג ביקורת על דבריו. חלק ממבקריו הזכירו את מפגשיו עם תנועת "אחים לנשק", תוך שלדבריהם הוא "מפנה עורף" לחרדים. על כך הוא אומר: "אחדות היא לא הסכמות, ולא דעות דומות, אלא מבחן יונתן. יונתן היה מוכן לקפוץ להגן בגופו על החברים שלו ואני נפגש עם כל מי שאני חושב שהייתי מוכן לעשות את זה עבורם: 'אחים לנשק', חרדים, אנשים ציונים-דתיים כמוני. יש ביקורת, אבל היא לא שנאה ולא התקפה. צריך לעשות את זה כמו ביקורת שקורית בשיח בין אחים שיודעים גם להעביר ביקורת ולקיים דיונים ענייניים חשובים".
