אחד המעמדים החשובים והמרגשים של תפילת יום הכיפורים נפתח בהצהרה שיכולה להישמע תמוהה: "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים" – אמירה שמטרתה לאפשר לכל אחד, גם לחוטאים והפושעים, להשתתף עמנו בתפילה. זאת, מתוך תפישה שכל אחד מאיתנו ראוי וזכאי לזכות לכפר על מעשיו. אלא שדווקא בעת הזו, כשאנו אמורים להיכנס לתפילת יום הכיפורים כקבוצה מלוכדת המאפשרת מקום לכולם ולכולן – אנחנו נכנסים מפוצלים, מקוטבים ומלאי שנאה זה לזה.
מאז ומתמיד, היה העם היהודי עם מתווכח. כבר בתלמוד, שבו תועדו הדיונים בין חכמינו הקדומים במאות הראשונות לספירה, מופיעות מחלוקות מהותיות. לא פעם, הן נגמרות ללא הלכה ברורה, ללא הכרעה בין דעת חכם זה או אחר.
יותר מזה, תמיד היה העם היהודי עם מתפלג: בין פרושים ובין צדוקים, בין רבניים ובין קראים, בין רפורמים וחילונים ובין אורתודוקסים – תמיד הייתה נטיית הלב שלנו לחפש את ההגדרה העצמית האינדבידואלית.
אלא שבשנים האחרונות – נדמה כאילו הפילוג הפנימי הזה כבר מגיע לשיאים שלא ראינו זמן רב, יש שיגידו – אולי מאז חורבן בית שני.
"כל נדרי"
ובכל זאת בתוך הפילוג הזה, מאות אלפי ישראלים וישראליות צפויים לפקוד היום את בתי הכנסת – הרפורמיים והאורתודוקסיים גם יחד – לתפילת "כל נדרי". תפילה זו, הפותחת את יום הכיפורים, נועדה לאפשר לנו להניח את השבועות וההתחייבויות שלקחנו על עצמנו בשנה האחרונה, גם אם לא עמדנו בהם, להתחיל מחדש.
אלא שהטקס הפותח של היום הקדוש הזה, התפילה להתחיל מחדש – לא התקבל בברכה אצל החכמים. כמעט מן הרגע שבו היא נוצרה ונפוצה בקהילות ישראל, הגאונים והראשונים התנגדו לאמירתה. רב עמרם גאון למשל, כתב ש"מנהג שטות הוא זה ואסור לעשות כן". החכמים חששו שזה יהפוך לאותה תופעה שמוכרת לנו כיום תחת הכותרת "סליחה שטעיתי". אותה אמירת סליחה רגע לפני יום כיפור, שנאמרת לשווא – לפטור את עצמנו במילים במקום לכפר על מעשינו במעשים.
למרות הניסיונות החוזרים והנשנים לוותר על "כל נדרי", הנה – בכל זאת, התפילה המרכזית של יום הכיפורים היא התפילה הזו. החכמים אולי לא קיבלו את הטקס, אך הציבור התעקש: העם היהודי היה זקוק להזדמנות שנייה, דרש את ההזדמנות השנייה – ולבסוף גם קיבל אותה
אלא שלמרות התנגדות החכמים, העם מרד והתנגד. על אף הטיעונים המלומדים, העם החליט שהוא זקוק להתרת הנדרים הקולקטיבית. אט אט, עברה התפילה את מבחני הצנזורה של החכמים והרבנים, שנתנו לה נוסח אחיד – והפכה לקאנון שהיא היום.
למרות הניסיונות החוזרים והנשנים לוותר על "כל נדרי", הנה – בכל זאת, התפילה המרכזית של יום הכיפורים היא התפילה הזו. החכמים אולי לא קיבלו את הטקס, אך הציבור התעקש: העם היהודי היה זקוק להזדמנות שנייה, דרש את ההזדמנות השנייה – ולבסוף גם קיבל אותה.
עופר צ'יזיקגם היום אנחנו זקוקים להזדמנות שנייה. הזדמנות שנייה לחברה הישראלית, הזדמנות שנייה למדינת ישראל, הזדמנות שנייה לעם היהודי. הזדמנות שנייה לאהבה, הזדמנות שנייה לחמלה, הזדמנות שנייה לתקווה.
היום הזה, התפילה הזו, הם כולם הזדמנות שנייה לחשבון נפש. לבחון מה עשינו בשנה האחרונה, בשנים האחרונות אולי – שהיינו צריכים לעשות אחרת. גם במקום הפרטי והאישי שלנו – וגם במקום הלאומי. לשאול – איפה טעינו, מה נוכל לעשות אחרת. איך נוכל לאחות את השברים. מי ייתן שנצליח לעשות כן.
הכותב הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות ורב-סטודנט בקהילה רפורמית של "מרכזי דניאל" בתל-אביב
