בבסיסו, וכיאה לתאריך שבו נולד (11 בספטמבר 2001), המוזיאון היהודי בברלין הוא מוסד מועד לפורענות. הוא מגדיר את עצמו כמוזיאון יהודי וככזה הוא מושך אליו מעל שבע מאות אלף מבקרים בשנה, אבל הוא ממומן על ידי הרשויות הגרמניות, ואין לו שום קשור לגורמים או מוסדות יהודיים בגרמניה.
המוזיאון, שהיה אחד הכלים העיקריים לתיווך בין ההיסטוריה של יהודים בגרמניה לבין המבקרים, בעיקר תלמידי בתי ספר, נטל יד חופשית בהסברה: כדי לא לפגוע ברגשות המבקרים, נדחק העיסוק ב-12 שנות רדיפת ורצח היהודים על ידי הנאצים לפינה אפלה במוזיאון, ארץ ישראל הוגדרה כעוד מקום לתפוצת היהודים אחרי המלחמה, ולא כאדמה שאליה שבו כזכות אבות. ב-2013 העלה המוזיאון את תערוכת "יהודי בקופסא", שבה ישב יהודי בתוך קופסת פלסטיק שקופה וענה לשאלות המבקרים על יהדות. "רק היה חסר שהיו נותנים למבקרים בננות לתת למציג", כתב על כך עיתונאי יהודי בזמנו. חוקרת המגדר היהודיה-אמריקאית ג'ודית באטלר, פעילת BDS בולטת הוזמנה לדון בשאלה "האם הציונות שייכת ליהדות". עשור לאחר מכן, באטלר תייגה את טבח השבעה באוקטובר כ"התנגדות" ולא כפעולת טרור.
זרוע אנטי ישראלית ויהודית
התהליך הזה קיבלת תאוצה משמעותית כשנכנס פטר שפר לתפקיד מנהל המוזיאון בסוף 2014. המוזיאון התנתק כמעט לחלוטין מחללית האם שלו והפך לזרוע אנטי ישראלית ויהודית. תערוכת ירושלים החביאה את ערכה ההיסטורי של ירושלים ליהדות אבל הדגישה את המאמצים הישראלים האלימים להשתלט עליה. במרכזה, הועלה יאסר עראפת כגיבור שוחר שלום שנדחף למעשיו רק על ידי פרובוקציות ישראליות. משלחת רשמית של המשטר האיראני אף הוזמנה אחר כבוד על ידי שפר לתערוכה וחבריה הביעו את שביעות רצונם ממנה. "המוזיאון היהודי הפך לעוד מוסד פרו פלסטיני בעיר", כתב על כך עיתונאי יהודי אחר, "מדובר במוזיאון האנטי יהודי". דוקטור סעד עטשאן, עוד פעיל BDS, הוזמן להרצאה על השפעת הכיבוש על חייהם האומללים של להט"בים בשטחי הרשות הפלסטינית, בעיקר ירושלים. נושא כה מופרך אפילו בסטנדרטים של המוזיאון היהודי עד שההרצאה בוטלה.
המוזיאון שינה את ייעודו והפך למקום שבו אמורים להיערך דיונים תרבותיים-דתיים על דו קיום, הפך לבית חם לפעילי BDS, מקורבים לתנועות איסלמיסטיות אנטי ישראליות, ובעיקר ישראלים ברלינאים מהשמאל הקיצוני. אלו הרוויחו משני העולמות: גם הרוויחו כמה ג'ובות מעבודה כמדריכים במוזיאון, וגם קיבלו קורת גג לגיטימית לשנע את האג'נדה האנטי ישראלית שלהם. הכל נגמר ב-2019 כששפר התפטר מתפקידו, לאחר שחשבון הטוויטר הרשמי של המוזיאון הביע תמיכה בכתבה שביקרה את החלטת הפרלמנט הגרמני להגדיר את תנועת ה-BDS כאנטישמית. עובדים ישראלים התפטרו בעקבות עזיבתו של שפר, וביכו על הפיכתו של המוזיאון ל"פוליטי".
כתבתי למוזיאון עצמו אם אין בעיה אתית לגבי מדריכות במוזיאון יהודי שמשתתפות בהפגנות שקוראות לחיסול המדינה היהודית. המוזיאון ענה לי תשובה גנרית לפיה כל המדריכים הם פרילאנסרים
המנהלת החדשה, הטי ברג ההולנדית, נתנה למוזיאון את מה שהוא היה זקוק לו: שקט תעשייתי והתעסקות במיצגים אומנותיים. זה היה נכון עד לשבעה באוקטובר, תאריך שהחזיר לחיים, לרחובות ולמוזיאון את השמאל הישראלי הקיצוני והאנטי ישראלי. כבר בשמונה באוקטובר, ניצבו ישראלים בהפגנות פרו פלסטיניות בשכונות המהגרים, והם אורחים קבועים, יהודים שימושיים בהפגנות אלימות נגד ישראל. אודי רז, עוד מדריך במוזיאון, הופיע לאחר הטבח עם כיפה עם מוטיב אבטיח לסיורים שלו, ותיאר את ישראל כמדינת אפרטהייד בסיורים שבהם הוליך תלמידים גרמנים שאין להם מושג לגבי ישראל או הקונפליקט. הוא פוטר מתפקידו כמדריך.
זאב אברהמיבסוף ספטמבר התקיימה הפגנה פרו פלסטינית בהשתתפות מאה אלף איש. במהלך ההפגנה הזו הושמעו קריאות לחיסולה של ישראל וקריאות עידוד והערצה ליחיא סינוואר. שלוש מהמדריכות במועדון, שתיים מהן ישראליות, השתתפו בהפגנה. בקבוצת הקשר הן כתבו על ההפגנה כי "היא היתה נהדרת", ו"חבל שלא יותר מאיתנו הגיעו". כשיצרתי אתן קשר, אחת טענה שהיא לא עובדת במוזיאון ולא השתתפה בהפגנה. אחרת כתבה שזו זכותה וכי היא השתתפה בהפגנה הגדולה והפחות האלימה (טענה נכונה, אבל הייתי בהפגנה הגדולה וגם שם היו קריאות נוראיות נגד ישראל). שתיהן עמדו מאחרי ההחלטה להשתתף בהפגנה מאין זו, ועדיין שתיהן איימו עלי כי אם שמן יוזכר הן יפנו לערכאות משפטיות.
כתבתי למוזיאון עצמו אם אין בעיה אתית לגבי מדריכות במוזיאון יהודי שמשתתפות בהפגנות שקוראות לחיסול המדינה היהודית. המוזיאון ענה לי תשובה גנרית לפיה כל המדריכים הם פרילאנסרים, שהוא נגד גילויי אנטישמיות ושהוא לא יכול להתערב במה שהמדריכים עושים כשהם לא מייצגים את המוזיאון. שאלתי אם הייתי מקבל את אותה תשובה אם הן היו משתתפות בהפגנה ניאו נאצית, וקיבלתי את אותה תשובה.
